אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי בשנים האחרונות את המשפט "את לא רוצה להרגיז את השופט/ת", היה לי היום שק עם כמה מאות שקלים. זה אמנם לא היה מכסה אפילו אחוז מתביעות השתקה בהיקף של 3.3 מיליון שקל שהגישו נגדי (בינתיים ירד מיליון מהסכום הזה), אבל היה מסייע קצת במימון הקפה בהמתנה ליד אולמות בתי המשפט, אם כי גם זה לא בטוח. כוס קפה בקפיטריה של בתי המשפט עולה כמו אחותה בנתב"ג. 

לענייננו. מתברר שעובדה ידועה היא במערכת המשפטית שאסור "להרגיז את השופטים". אלו – כפי שמתארים אותם עורכי הדין שמרבים להופיע מולם ללקוחותיהם או למי שחפץ לשמוע – הינם אנשים מאוד רגישים עם סף עצבים נמוך.

הדבר מתגלה זמן קצר מרגע שאתם מגישים תביעה או שתביעה מוגשת נגדכם, כבר בהליך קדם משפטי. השופטים, לרוב בתביעות אזרחיות כמו תביעות לשון הרע שהתמחתי בהן לצערי, ממהרים לשלוח את הצדדים להתגשר מחוץ לכתלי בית המשפט. זה כמובן מאוד נוח עבורם, כי זה מפנה תיקים מהשולחן ועומס מהעבודה. זה גם לא נטול הגיון, הרעיון שיישוב סכסוך בדרכי נועם והסכם ולא דרך דיון משפטי יהיה קצר ויעיל יותר, ויעלה פחות לשני הצדדים במונחי זמן, כסף וגם בעצבים. 

אבל מה אם אתם לא רוצים להתגשר? מה אם אתם רוצים שהתיק יוכרע בבית המשפט כי אתם חושבים שהצדק לצדכם ומעוניינים בהליך עצמו? האם תוכלו לומר לשופט "לא"? עקרונית כן, אלא שבפועל כנראה לא תעזו. עורכי הדין יסבירו לכם שאתם לא רוצים להרגיז את השופט. שלא אומרים לא לגישור. רוגז, כך ירמוז לכם עורך הדין, יכול לבוא לידי ביטוי בתוצאות ההליך שכפיתם על השופט.

השופט שלא רצה להיות שם 

מקרה אחר שבו מבקשים מכם האנשים שמייצגים אתכם להתחשב במצב רוחו של השופט, הוא כשאתם מבקשים לפסול את השופט מכל מיני סיבות. לרוב של ניגוד עניינים שעלול לפעול לרעתכם, או במקרים נדירים יותר, כפי שקרה לי בתביעה שהגישו נגדי אפי נוה ולשכת עורכי הדין, כשהשופט מנסה לפסול את עצמו ואתם מסרבים לכך.

נניח שאתם חושבים, מסיבותיכם, שהשופט מוטה לצד השני ואינכם מרגישים שתוכלו לתת בו אמון, דבר שהוא לגיטימי והחוק מאפשר. כמעט כל עורך דין יסביר לכם שלא כדאי למהר להעלות טענות נגד השופט, כי אם לא יקבל את הטענות האלו, ויחליט שאין לו מניעה לדון בתיק ויישאר לדון במקרה שלכם – אתם עלולים להרגיז אותו. ובמקרה ההפוך? או-הו. 

נניח שהשופט ניסה לחמוק מלשבת בתיק מסוים, מסיבותיו, ואתם מחליטים לאלץ אותו להישאר באמצעות פנייה לנשיאת העליון? אין כנראה ביקום עורך דין אחד שימליץ לכם לעשות את זה, כי אתם מקבלים שופט שלא רצה להיות שם, אבל כפיתם עליו. וזה, וואי וואי, כמה זה ירגיז אותו. 

נניח שהשופט ניסה לחמוק מלשבת בתיק מסוים ואתם מחליטים לאלץ אותו להישאר? זה, וואי וואי, כמה זה ירגיז אותו

אם אתם מרגישים שהצד השני שיקר לשופט, התנהל לא כראוי או דיבר לא יפה, ומבקשים שהדברים יהיו כתובים באופן חריף ונחרץ בכתבי התגובה שלכם לטענות אותו צד – רוב עורכי הדין יסבירו לכם ששופטי דין לא אוהבים ש"מתלהמים" בפניהם או במסמכים. ניחשתם נכון: זה מרגיז אותם.

דווקא מזג נוח וענייני

ביקשתי מעורכי דין לספר על עוד תופעות ש"מרגיזות שופטים", והרי לקט: הם לא אוהבים שמבקשים מהם שיתנו פסק דין כי עברו יותר מ-30 ימים והם אמורים להחליט כבר. הם יתרגזו אם תעירו להם שהם טעו, כי ביקשתם לדחות דיון והם החליטו שהנושא יעלה לדיון בדיון הקרוב, שביקשתם לדחות.

בכלל, הם לא אוהבים שאומרים להם "לא יעלה על הדעת" או "אדוני/גבירתי טועה". ולא שכותבים עליהם ביקורת, על אחת כמה וכמה בפייסבוק. רוגז מיוחד שמור לדחייה שלכם להצעת פשרה שמגיעה בשלבים מתקדמים של התיק. הם רגישים לתזכורת שהבטיחו שיטפלו בתיק מהר, ועוד יותר לטענה שעשו "קופי-פייסט" מדיון אחר. 

שיא השיאים שנתקלתי בו לאחרונה הגיע כשהתייעצתי עם עורכי דין רבים בנוגע לאפשרות להגיש ערעור על החלטתו של שופט בית המשפט השלום בהרצליה, גלעד הס, לחייב את לשכת עורכי הדין ואת אפי נוה בהחזר הוצאות של 70 אלף שקל על תביעת ההשתקה שהגישו נגדי. לטעמי הסכום הזה לא רק זעום ביחס לשנתיים וחצי שבהן השקעתי חלק אדיר מזמני ביחד עם "המקום הכי חם בגיהנום" במאבק בתביעה הזו – הוא בעיקר אינו מהווה הרתעה נגד תביעות סרק של גוף גדול או אנשים עם כח, שמפעילים את בתי המשפט כדי להשתיק ביקורת ציבורית.

אם התייעצתי עם כמאה עורכי דין שעניין אותי לשמוע דעתם, גיליתי ש-95 אחוז מהם בטוחים שאין טעם לערער כי בתי המשפט לא נוהגים להתערב בהוצאות שפסק בית המשפט קמא (קמא הוא בית המשפט בערכאה הנמוכה יותר, בארמית שהמערכת אוהבת כל כך). חלק מהם הרחיקו לכת והסבירו לי שאני בכלל לא רוצה לערער, כי אני לא רוצה להרגיז את השופט גלעד הס שפסק הוצאות אלו.

כששאלתי למה, הם הסבירו שהס דן היום בחלק גדול מאוד מתיקי לשון הרע שמוגשים למערכת, ושאולי אתקל בו בעתיד, וחשוב שאתן על כך את הדעת. אני לא רוצה להרגיז אותו. אז גם מוסד הערעורים כולו עומד בסכנת הכחדה כי אסור להרגיז שופטים?

מאמינה, למרות הכל

כמובן שהוסבר לי היטב על ידי רבים שעדיף שלא אמתח ביקורת על השופטים ועל מערכת בתי המשפט בבואי לערער – כי… תשלימו לבד.

חשוב לי לומר שהשופט הס, כמו שופטים אחרים שנתקלתי בהם כנתבעת, לא עשו עלי רושם של מי שנוטים להתרגז בקלות. אם כבר להיפך. בסופו של דבר, ההתפטרות של הס בתיק שלי בוטלה על ידי נשיאת העליון אסתר חיות, בניגוד לרצונו. הוא המשיך לשבת בתיק ואף התלוצץ באחד הדיונים על העניין. איני יודעת אם התרגז והתגבר או שלא התרגז כלל. באולם המשפט היה מזגו נוח וענייני, כמו שצריך להיות.

המקרה של הס לימד אותי שיש אפשרות שהשופטים אינם בהכרח בעלי סף רוגז של ילדים בגן חובה, כפי שנוטים לצייר אותם. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שזו האווירה הרווחת באולמות בתי המשפט – מוצדקת או לא. בין אם זו אקסיומה שאין לה ביסוס או שהיא מגובה בניסיון של שנים – עורכי הדין, גם הוותיקים ביותר, מגיעים לאולמות בתי המשפט כשהם מאמינים בה. 

אני יכולה להבין כמובן כל אדם שנקלע למערכת הזו ומחליט לא להרגיז את השופט. זו החלטה הגיונית ביותר, אבל אני עצמי לא יכולה להתנהל ככה. שופטים רוצים להתרגז? שיתרגזו. מותר להם. הם בני אדם וזה טבעי. אפילו אני מתרגזת לפעמים. 

אבל בבואם לקבל החלטות על כס השיפוט מן הראוי שיפקידו את העצבים בצד, ינקו רעשים ויקבלו החלטות מקצועיות. זה לא קל, אבל אם הגיעו לכס השיפוט בזכות עצמם (ולא בזכות קשריהם עם אפי נוה, למשל), הם בוודאי אנשים שקולים ולא נקמנים שיכולים להתעלות מעל העצבים שלהם. אז אני מאמינה בהם. ולמרות כל הביקורת, אני גם מאמינה במערכת המשפט. אחרת לא הייתי מערערת.