ביום שאחרי הבחירות אני מתכוונת לשכוח מכל הציפיות והתקוות הטמונות בבחירת פתק, הכנסתו למעטפה ומשם לקלפי. לנשום עמוק ולעשות סוג של ניקוי רעלים מכל מערכת הבחירות, אינספור ההבטחות הריקות וגילויי הגזענות, הלהט"בופוביה וההסתה. אני אשכח מחגיגת הדמוקרטיה המדומה ואחזור למאבק ברחובות ואני מציעה לכן לאתחל את עצמכן מחדש, כי מוקד הבעירה הוא האדישות שמקיפה אותנו.
הסיבה לכך היא פשוטה: העולם יינהג כמנהגו ללא קשר מי יהיה ראש הממשלה שיוכתר עלינו. השאלה איך תראה החברה בישראל לא תלויה באופן ההצבעה שלנו במצב השלטוני הנוכחי, אלא בהחלטה שלנו לצאת מתוך הייאוש והאדישות בגלל ההשראה והכוחות שאנחנו מקבלות אחת מהשנייה, לא מגנרלים תכולי עיניים.
ניקוי הרעלים הזה הוא תהליך קשה, סוחט ומרושע. הוא תהליך מרושע כי באופן אישי הייתי מעדיפה לקום בבוקר בשעה סבירה, ללכת לעבודה ואז לים או לצפות בכוכב הבא לאירוויזיון. אין לי רצון מיוחד לחסום כבישים, להיגרר על ידי שוטרים לתוך ניידת משטרה ומשם למעצר בתחנה. אבל יארא איוב בת ב-16 נהרגה וסילבנה צגאי בת ה-13 מתה, והעולם לא נעצר. סילבנה הייתה רק ילדה קטנה שגרה ברחוב שלי והמשפחה שלה ישבה זרוקה על המדרכות השבורות של שכונת התקווה וזעקות השבר לא הפסיקו. סילבנה צגאי מתה בזמן שחברות שלה באו בבוקר למחרת כדי לאסוף אותה כי הן הולכות כל בוקר ביחד לבית ספר. צעקו מחוץ לבניין והיא לא ענתה.
אז ניסינו להשבית את המשק ולחסום את נתיבי איילון. בכלל, נראה שאנחנו חיות בתקופה שבה אנשים נאבקים כדי לחסום את נתיבי איילון כי זו הדרך היחידה לקבל יחס תקשורתי ותשומת לב ציבורית. "הנכים חוסמים את איילון", "הקהילה הגאה חוסמת את איילון", "מחאת נשים נגד אלימות חוסמת את איילון", "הקהילה האתיופית חוסמת את איילון". לאלו המעורבים במאבקים חברתיים, זה מתחיל להרגיש כמעט טבעי ואינסטנקטיבי שהדרך היחידה שבה קבוצות מוחלשות ומדוכאות ייקבלו יחס כלשהו ויציבו דרישות על סדר היום מתבטא ביכולת שלהן להפריע לתנועת כלי רכב באחד מנתיבי התנועה העמוסים בישראל.
ערב אחד או שניים בשבוע מהחיים שלכן
מי חי במדינה הזו ומשיג משהו בלי מאבק? אין כמעט יום שבו אני לא מקבלת הזמנה לאיוונט בפייסבוק של הפגנה או אירוע מחאה. יש לנו אינספור מאבקים חברתיים חשובים ודחופים לרווחה ולקיום של כלל יושבות ויושבי הארץ, אבל רובנו יושבות על הספסל, כמעט בלי להביע עמדה, בלי לפעול, כי אנחנו לא רואות בעצמנו ובאחרות כראויות להיות חלק מהמשחק הפוליטי, חברות כנסת או שרות בממשלה, רק בגלל שאיננו גברים חנוטים בחליפות.
לכן אני מציעה לבחור בממשלת צללים חברתית, ולמנות אליה את נבחרות הציבור החדשות שלנו. ברגע שאני מאמינה בנשים שפועלות ברחוב במקום בפוליטיקאים שזורקים סיסמאות חסרות תוכן לאוויר בתקווה לקושש תמיכה ציבורית או לייקים בפייסבוק, אני משלימה את ניקוי הרעלים ומצליחה לצאת ממצב הקיפאון וייאוש שניכר תכופות במחוזותינו רק בגלל שחוק כזה או אחר עבר או נכשל.
בחמש השנים הקרובות אני מקווה שנשכיל להתמודד עם הסכנות הגדולות של אי השוויון והפערים החברתיים בחברה בישראל ולהתייצב לצד מאבקים קטנים שמובילות קבוצות החיות בעוני אבל גם מאבקים שורשיים נגד הכיבוש והסגר בעזה, ונצטרך לפעול לתמיכה בכל המאבקים האלו במקביל. היציאה מהאדישות תדרוש מאיתנו לצאת מאזור הנוחות ולפעול מתוך אהבת מרדכי ולא משנאת המן.
סדר העדיפויות של הממשלה הקרובה ייקבע לפי ההחלטה של מי שקוראים או קוראות את הפוסט הזה. ההחלטה הזו גם צריכה להיות הסכמה להתנתק מהפריבילגיות שמקנה חיים שהם לא מאבק הישרדותי אבל אפשר להחליט גם בוויתור על צפייה בנטפליקס (מתי כבר אצפה העונה החדשה של killing Eve ?!?!?) לערב אחד או שניים בשבוע לטובת תמיכה במאבק שצריך חיזוק, כדי לאגד אנשים סביב רעיון שחשוב לנו או כנגד עוולה שאנחנו חפצות להתנגד לו.
אני בוחרת למנות נבחרות ציבור ביום שאחרי הבחירות ולא אכפת לי מי הגבר שייבחר לראשות הממשלה ומי יהיו מלחכי הפנכה שיקיפו אותו. הן הדמויות הפוליטיות מעוררות ההשראה שממלאות אותי תקווה ואמונה והן לא מבקשות לשים אצבע בסכר – אלא למוטט את הסכר והחומות והסטיגמות וההפרדה שנכפתה על הקהילות השונות. אני רוצה לתמוך בהן ולהיות חלק מהממשלה הזו כדי לבנות יסודות חדשים וחזקים וסולידריים לחברה בישראל על ידי מאבקים חברתיים ופוליטיים מאתגרים ולשים את הנשמה, הגוף וכן – גם את הכסף שלנו, בממשלה החברתית החדשה שתוביל אותנו. תצטרפו אלינו?