רק שלא נישאר לבד עם עצמנו, עם הפנאי המאיים הזה

"תרבות הפנאי תיעצר החל ממחר – עלינו להתרגל למציאות חדשה". במילים אלה, ובפאתוס שהפך להרגל, יידע בנימין נתניהו את אזרחי המדינה אודות הסגירה המשמשת ובאה של בתי הקפה, המסעדות, הברים, השווקים, התיאטראות, בתי הקולנוע, המוזיאונים, חדרי הכושר, הקניונים, אולמות הבאולינג – בקיצור, כל אותם מקומות בהן נהגנו להעביר את השעות המתות בהן אנחנו לא עובדים, ישנים, או צופים בסדרות. 

בכך, הוכיח ראש הממשלה, שלכל הפחות בתחום הפנאי, תפיסת עולמו נעוצה עמוק ברדידותה של המחשבה המודרנית, אותה אחת שיוצרת זיהוי מוחלט בין תרבות הפנאי לתרבות הצריכה. הוא כמובן לא לבד. בשנת 2004 הגישה חברת הכנסת לאה נס הצעה לקיצור שבוע העבודה בישראל. אגף המחקר והמידע של הכנסת הכין מסמך רקע בו צוין, בין השאר, כי במידה וחוק כזה יעבור: "יורחב הפער החברתי בין מי שיכולים לצאת ולצרוך תרבות פנאי לבין מי שייאלצו להישאר בבית ביום זה".

משבר הקורונה מציב בפנינו אתגרים רבים, אישיים, חברתיים, כלכליים (הראשון שבהם – להישאר בחיים). לצד זאת, הוא מעניק לנו גם אינספור הזדמנויות להאט, להרהר ולערער, לשנות הרגלים. שינוי ראשון, שנראה שיידרש בקרוב, הוא בהתייחסות שלנו אל זמן הפנאי. 

מראש אבקש לטעון, העובדה שהתרגלנו לשלם עבורו, היא אכן תקלה, אך לא משמעותית כמו הבעיה הנובעת מהקצב שכפינו על אותן שעות של רגיעה. הדרישה ליעילות, יחד עם הצורך "להספיק כמה שיותר", כבשו גם את חלקת האלוהים ההולכת וקטנה של הפנאי. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. "פעילויות פנאי" הן מפלט אליו אנו בורחים בכל רגע בו מאיים עלינו "זמן פנוי". 

דומה כי עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון "פרויקט האדם", ואלמוני שיענה לשאלתו של פלוני "מה עשית בסוף השבוע?" בתשובה "כלום", יזכה, במקרה הטוב, להרמת גבה. חברו לשיחה הספיק לבקר בשתי תערוכות (אחת טובה ואחת פחות), לחגוג במסיבה של מגזין נחשב, לצאת לסיור מפלים בצפון, לקחת חלק בשתי ארוחות משפחתיות, לרוץ עשרה קילומטרים בחוף הים, לבשל ולהרים משקולות. 

הגיעו דברים לידי כך שגם זמננו שאינו פנוי בהיתר, במהלכו אנו עוסקים בנהיגה, ריצה, בישול, כביסה, שטיפת כלים וכדומה, הופך לכר פורה לאותה רציונליות שדוחקת בנו לנצל אותו בצורה טובה, משמע, בהאזנה לפודקאסט – מדיום המשגשג בדיוק בשל העובדה שניתן לצרוך אותו תוך כדי עשיית דבר מה אחר, ומכאן שהוא אינו יותר מהסחת דעת בהגדרה – רק שלא נישאר לבד עם עצמנו, עם הפנאי המאיים, עם המחשבות שלנו. זה, הרי עלול להיות משעמם. 

רק שלא נישאר לבד עם עצמנו, עם הפנאי המאיים, עם המחשבות שלנו. זה, הרי עלול להיות משעמם.

עריצות העשייה והעבודה

פתרון בעיה זאת דורש העמקה וחקירה יסודית בנבכי ההיסטוריה האנושית. רק התוודעות לשורשי ההתמכרות שלנו למהירות וליעילות, תוכל לסייע לנו לעקור אותם מהשורש בעתיד. לא אוכל לצערי להיכנס בטור הראשון לעובי הקורה, אבל כן אוכל לרמוז: הגם שהבטלה זכתה משחר הימים לגנאי, ובמקרים רבים אף נתפסה כחטא (בעיקר עם הופעתן של הדתות הממוסדות), הרי שמאז ומעולם נשתמרו איים של התנגדות, שראו את הבטלה כטבעית ומתבקשת, ומסורות עתיקות של פנאי (שלא לומר בטלה גמורה) שבעבר העידו על מעמדם החברתי הגבוה של אלה שיכולים להרשות לעצמם לעשות לא-כלום. למשל: The Idler, הג'נטלמן הבריטי הרובץ על כיסא נדנדה עם מקטרת ביד, או, Le flâneur, המשוטט הצרפתי בעל הפנאי, החוקר את עירו ללא מטרה.

נסו לשבת בחברה כמה דקות ולבהות, וכתבו לי אחר כך כמה אנשים ניגשו אליכם, דרשו בשלומכם, והמליצו על חצי כדור ציפרלקס, פעמיים ביום

ניתן לומר כי במאה אלף שנים שחלפו מאז ההומו-סאפיינס מתח את גבו ויצא לכבוש את העולם, ועד לפני 500 שנים, העבודה, והעשייה הפעלתנית ככלל, מעולם לא נתפסו כתכלית ראויה לחיי אדם. מהפכה דתית שאירעה במאה ה-16 טרפה את הקלפים. לראשונה בהיסטוריה האנושית, העבודה הפכה לתכלית, הכסף לסממן של גאולה, וההתבטלות לפעילות בזויה. 

הפנאי שנכפה עלינו בימים אלה, על החרדות הנלוות אליו, מצריך יותר מאשר אגירת מזון והמלצות צפייה. מאחר והוא מפשיט מאיתנו כמעט לחלוטין את האפשרות להיות פרודוקטיביים, אנחנו נאלץ ללמוד מחדש כיצד ליהנות מעשיית כלום. למרבה המזל, ברחבי העולם פועלת תנועה תרבותית מגובשת, שמציעה תפיסה חדשה של פנאי, ולא מהססת להעלות את קרנה של הפילוסופיה של הבטלה. כזו לא חסרה בנמצא:

בשנת 1882 בספרו "המדע העליז" התייחס ניטשה לעבודה שכבשה את סדר היום של בני האדם, והזכיר לשומעיו כי: " עד כה היה ההפך מכך! העבודה הייתה מלווה נקיפות מצפון. אדם בעל ייחוס היה מסתיר את עבודתו, אם ההכרח כפה אותה עליו. ב"עשייה" עצמה היה משהו מן הבזוי". 

שנה אחר כך, פול לפארג פרסם את ספרו "בזכות העצלות", וכתב: "הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו. במקום להתנגד לליקוי הנפשי הזה ולהוקיע אותו – הכמרים, הכלכלנים ומטיפי המוסר העלו על נס את העבודה ורוממו אותה למעמד של קדושה…". 

אוסקר ויילד הצטרף אליהם וקבע כי: "המעשה הוא מפלטם של האנשים שאין להם דבר לעשות. בסיסו עומד על היעדר דמיון. הוא המוצא האחרון של מי שאינם יודעים כיצד לחלום … אנשים נשלטים באורח שלם כל כך בידי עריצות האידאל החברתי הנורא הזה, עד שהם תמיד מגיעים אליך בלי שום בושה ובקול רועם שואלים אותך, "מה אתה עושה", בעוד ש"מה אתה חושב" היא השאלה היחידה שצריך להרשות אי פעם ליצור בן תרבות ללחוש לאחר …".

ניטשה: "העבודה הייתה מלווה נקיפות מצפון. אדם בעל ייחוס היה מסתיר את עבודתו, אם ההכרח כפה אותה עליו. ב"עשייה" עצמה היה משהו מן הבזוי"

וברטראנד ראסל הרשה לעצמו, במאמרו "בשבח הבטלה" לתאר עולם בו לא ייאלצו בני האדם לעבוד יותר מארבע שעות ביום: "בעולם כזה ישררו אושר ושמחת חיים במקום עצבים מרוטים, תשישות והפרעות עיכול. העבודה שתידרש תספיק לעשיית הפנאי מהנה, מבלי להביא לאפיסת כוחות … גברים ונשים רגילים, בהינתן האפשרות לחיים מאושרים, יהיו יותר חביבים, פחות רודפים, פחות נוטים להתייחס לאחר בחשדנות. גם החשק למלחמה יאבד בגלל שהיא טומנת בחובה עבודה קשה לכולם".

להתבטל בין בינג' לבינג'

העובדה שאני היפוכונדר וחרדתי מונעת ממני לראות ולו צל של חיוביות במשבר הקורונה הנוכחי. הפחתה דרמטית בזיהום האוויר בסין, עליה קראתי היום, מתגמדת לעומת העובדה שנגמרה לי הבטרייה במדחום. ועם זאת, אני לא יכול שלא לקוות שהשבר החברתי והכלכלי שאנו חווים יוביל אותנו למסקנות חדשות בנוגע לכל תחום בחיים. אני מתחיל בבטלה מאחר והיא הכרחית. 

האטה, תחילתה בהענקת זמן ראוי למחשבה על המזון שאנחנו אוכלים, החפצים שאנו צורכים, המקום שאנו בוחרים להעניק לעבודה והדברים שבאמת חשובים לנו בחיים. אך, כדי שנוכל להרהר בדברים ברצינות, נחוץ לנו זמן. כלומר, המחשבה עצמה דורשת האטה. כשאנחנו משייטים במהירות דרך היומיום, דומה כי אין לנו את הפנאי הדרוש לשאול שאלות, גם כאלה העוסקות בדברים המהותיים לאושרנו בחיים.

אני היפוכונדר וחרדתי. הפחתה דרמטית בזיהום האוויר בסין, עליה קראתי היום, מתגמדת לעומת העבודה שנגמרה לי הבטרייה במדחום

הקורונה, ואת זה נראה שלא נוכל לקחת ממנה, פינתה לכולנו את הזמן הקרוב. אנחנו יכולים להטביע אותו בייאוש, בחרדות (בריאותיות וכלכליות) ובצריכה של תוכן אינסופי ברשתות. או, שאנחנו יכולים לבחור, בין בינג' אחד לאחר, לשלב קורטוב של בטלה, של כלום, ורחמנא ליצלן, אפילו של שעמום (הוכח כתורם ליצירתיות, שככה יהיה לי טוב). 

אם נעשה זאת, אם נאפשר למחשבות שלנו לנדוד באופן חופשי, אם נעסוק ברפלקציה והתבוננות, אם נניח לעצמנו לשקוע בחלומות בהקיץ, יכול מאוד להיות שנצליח לדמיין מציאות חלופית ואפשרית. מציאות שבה המשבר הנוכחי חולף, ועדיין, אנחנו בוחרים שלא לחזור ולהיסחף בשטף המהיר של החיים.

תנועת ההאטה, שבשמה אני מדבר, היא תנועה תרבותית שמבקשת להוביל שינוי באופן שבו אנחנו משתמשים במשאב היקר ביותר שיש לנו עלי אדמות – הזמן. היא מסייעת לנו ליצור קשרים טובים יותר עם המזון שאנחנו אוכלים, עם העבודה ממנה אנחנו מתפרנסים, עם הפנאי שאנחנו מבלים ועם הקהילה בה אנחנו חיים. בין השאר, היא גם מזכירה לנו שהמהפכות הכי גדולות, מתחילות לפעמים בהחלטה לעשות פחות, או אפילו לא-כלום. זה אולי נשמע מוזר, אבל גם רוזה פארקס שינתה את העולם בלי לקום מהכיסא. מוזמנים להצטרף.