במרץ 2019, תקופה קצרה אחרי שנכנסתי לערוך את המקום הכי חם, הכנו פרויקט לקראת הבחירות שנקרא תיק 6000. ניסינו להבין מה הדברים האקוטיים שיש לטפל בהם, בנושאים כמו חינוך, רווחה ובריאות, בלי קשר לזהות ראש הממשלה שייבחר, בני גנץ או בנימין נתניהו. לא ידענו אז שהבחירות הללו יהיו ההתחלה של משבר פוליטי שיימשך כשנתיים, עם מגיפה עולמית באמצע. לא ידענו שמי שלא עבר אז את אחוז החסימה, יתמנה כעת לראש הממשלה.
הממשלה שקמה אמש נועדה להוציא את ישראל מהקיפאון הביצועי הקיצוני שנקלעה אליו. המוזיקה שהיא משדרת היא של פוליטיקה עניינית וביצועית בלבד, אנטיתזה לפולחן האישיות והנאמנות הסהרורי של נתניהו בשנים האחרונות. המטרה של נתניהו היא למנוע מפוליטיקה עניינית כזו לצמוח ולהחזיר את הדיון למחוזות ההפחדה הידועים של שואה, איראן ומי יכול להגן על ישראל (רק הוא, כמובן).
נתניהו נכנס לתפקידו כיו"ר האופוזיציה בטבעיות, שכן בשנים האחרונות הוא כיהן כאופוזיציה לכל עמדה ממלכתית. בנאומו אתמול הוא נתן תצוגת תכלית של תרבות השקר וההפחדה שהחדיר לפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות, ולהיעדר הבושה שטבע בה. מעין לקט של הרגעים הטובים ביותר. גם מודד השקרים הכי מתוחכם לא היה עומד בקצב אי האמיתות ששחרר ומצעד הגזלייטינג שהיה שם, מהוצאת הגז מהמים, דרך המסעדות האיטלקיות בפריפריה ועד ההייטק שצמח ופרח במקום כלכלת התפוזים שהיתה פה.
נתניהו נכנס לתפקידו כיו"ר אופוזיציה בטבעיות, שכן בשנים האחרונות הוא כיהן כאופוזיציה לכל עמדה ממלכתית
את מצעד העיוותים היה קשה לספור. רוב ההצלחות הכלכליות קרו למרות שלטונו, ולא בזכותו. אבל נתניהו לקח קרדיט על הכל. בלעדיו כלום לא היה קורה. הקורונה התחילה לחשוף את בלוף המעצמה שנתניהו שיווק בהצלחה בשנים האחרונות. עד הגעת החיסונים, שהיו פלסטר חשוב אבל לא מספיק חזק כדי לנצח בחירות, המערכות הציבוריות, ניהולו הרופס של נתניהו והפוליטיקה הקטנה שמובילה את הכל נתפסו בקלונם ולאור יום.
תרבות השקר וההתבהמות שהחדיר נתניהו לפוליטיקה ולציבוריות הישראלית לא תיעלם ביום אחד. זו תרבות שמגובה בתעמולה, במגפונים רבי עוצמה וממון ובאנשי שרת באולפנים; זו תרבות שמתעדפת נאמנות אישית וכסתוח על פני טובת הציבור; תרבות חסרת בושה או אחריות, שבגינה אסונות כמו מירון לא זוכים לוועדת חקירה, ובגינה מחוסלת צמרת משרד האוצר, כפי שנחשף בתחקיר "עובדה". אותה תרבות שקר חסרת בושה, שמאפשרת להפר הסכם רוטציה בהינד עפעף, שוחקת את אמון הציבור עד דק, מגבירה את החשדנות ורומסת את הממלכתיות, עד ריסוק מוחלט של מערכות המדינה. מגורל זה אולי ניצלה ישראל אתמול.
עשור אחרי המחאה החברתית של 2011, כשנציגיה המקוריים כבר התאיידו מהמפה, קמה ממשלה שבמוקד שלה לא נמצא הוויכוח העתיק של כן ביבי-לא ביבי ומפעלות השנאה והספינים שהוא מייצר, אלא ממשלה שמחויבת לעסוק בנושאים אזרחיים, בשעה שנושאים מדיניים וסטטוס קוו נמצאים מחוץ לתחום ההחלטה. מדובר במידה רבה בנושאים שבהם עסקה המחאה החברתית – חינוך, בריאות, תחבורה, רגולציה, בירוקרטיה. יאיר לפיד ונפתלי בנט הם במידה רבה צאצאיה של אותה מחאה.
הם הגיעו לפוליטיקה ביחד ב-2013, אחד עם "פוליטיקה חדשה" והשני עם "משהו חדש מתחיל", כל אחד עם הרעיונות שלו, מי שטחי יותר וקפיטליסטי פחות ולהיפך. אבל הרוח המפעמת בהם היתה של שינוי, של ענייניות, של הצעדת החברה והכלכלה הישראלית קדימה. מי מעולמות התקשורת ומי מעולמות ההייטק. שניהם מבשרים על פוליטיקה שבאה לשרת את האזרחים, כל אחד מהאג'נדה שלו. ברית האחים של 2013 הפכה לחוד החנית של הממשלה.
ישראל יצאה אתמול לתוכנית הגמילה משלטון נתניהו, וכמו בכל גמילה התקופה הראשונית תלווה בקריז. אתמול עברנו רק את השלב הראשון ההכרחי. כמו לשים את הסיגריה או המשקה בצד, ולדמיין יום אחד חיים בלעדיהם. החזרת ממד הבושה למערכת הציבורית עם שרים שנותנים דין וחשבון לציבור ולא רק למנהיג; עבודה למען טובת האזרחים; ביעור השחיתות; השתקת ויכוחי סרק, ספינים ושקרים, וניתוק מכונת התעמולה וההסתה מהשקע – זה כבר יהיה הרבה יותר קשה.
ישראל יצאה אתמול לתוכנית הגמילה משלטון נתניהו, וכמו בכל גמילה התקופה הראשונית תלווה בקריז. אתמול עברנו רק את השלב הראשון ההכרחי
עזיבתו הרשמית של נתניהו לא מבטיחה שתרבות השקר ומוקדי השחיתות ייעלמו איתו. המעוז של אביגדור ליברמן במשרד האוצר, שהוא ונתניהו הוא יין ויאנג ברמת השחיתות, אינה מבשרת טובות. וגם מורשת של 12 שנה וביתר שאת בשש השנים האחרונות אינה נעלמת ביום אחד. שרידיה, כאבי ההתנתקות ונציגיה באולפנים כאן להישאר. מערכות התקשורת והפרשנים יצטרכו להתרגל לסקר את המערכת הפוליטית, לא מנקודת המבט של נתניהו ככוכב הלכת שסביבו מסתדרים שאר הכוכבים. כל השותפות לממשלה יצטרכו להשקיע מאמץ מרוכז בגדיעת אותו נחיל שנאה וספינים, בהצבת גבולות לטרללת ובניקוי מערכות התקשורת מגורמים מסיתים.
מערכות התקשורת והפרשנים יצטרכו להתרגל לסקר את המערכת הפוליטית לא מנקודת המבט של נתניהו ככוכב הלכת שסביבו מסתדרים שאר הכוכבים
הממשלה החדשה והתקופה הקרובה היא מבחן בגרות לציבור הישראלי. האם יצליח להיגמל מאותה תרבות שקר משסה? האם הממשלה תצליח לשמור על איפוק ולהתמקד בשיקום ישראל ובביצוע ופחות בספינים והוצאת עיניים אחד לשני. הפוליטיקה הישראלית שאחרי שלטון נתניהו צריכה להתבגר ולהפוך לרצינית יותר, ממוקדת בדברים שדורשים טיפול ולא במלחמת התשה מול קומפרסור של רעש, כפי שטבע עמוס עוז ב-1999, קומפרסור שרק הלך והתעצם לממדים מפלצתיים מאז. אם הציבור והפוליטיקאים ישכילו להבין שיש רוח חדשה ושסגנון ההפחדות והשקרים שייך לעבר – מורשת נתניהו תתפוגג לאיטה.