נתחיל מהמובן מאליו: מה שקורה באוקראינה הוא איום ונורא. זה כואב בלב ומשאיר אותנו בתחושת חוסר אונים נוראה ורצון אינסופי לעזור. למה? כי אנחנו אנשים טובים. כי גם אנחנו היינו פעם פליטים. כי אנחנו יודעים מלחמה מה היא, בין אם בזיכרון האישי שלנו ובין אם בקולקטיבי. זה לא זר לנו, זה קרוב אלינו, וזה כואב.
אז מה עושים? מארגנים תרומות! ממיינים בגדים! קונים חיתולים! שמעתי אפילו על כאלה שמגדילים ראש ממש וטסים בעצמם לעזור בשטח (אותם אשמח להפנות ל"איך לא להתנדב בעולם" ולהזכיר שאם אתם לא אנשי מקצוע – רופאות, מתרגמות, מהנדסות – לא צריך אתכם שם ואתם יוצרים יותר נזק מתועלת).
אבל, וזה אבל גדול, קשה, ומעצבן – אוקראינה לא צריכה את השמיכות שלכם. וגם לא את החיתולים. הסטטיסטיקה מגלה שכ-60% מהתרומות הלא רצויות מסיימות במטמנות ומזבלות. תרומה לא רצויה, אגב, היא כל תרומה שלא הגיעה דרך ארגון מסודר שלוקח אחריות גם על המיון והחלוקה של התרומה, ועושה את זה תוך שמירה על העקרונות של עבודה הומניטרית צודקת ושוויונית.
מה שקורה כרגע בשטח (וקורה בכל סיטואציה כזאת) זה שארגונים ואנשים שאמורים להיות יעילים ועוזרים ובשטח מוצאים את עצמם במקום זה ממיינים הררים של תרומות שאף אחד לא ביקש. מה שכן ביקשו אגב, זה תרומות של תרופות עקב מחסור חמור, ואף יצאה בקשה רשמית משגרירויות אוקראינה ברחבי העולם.
בנוסף, יש שמיכות בפולין, הונגריה, רומניה ומולדובה, והמדינות האלה (במיוחד פולין) קורסות כרגע וצריכות עזרה ואחת הדרכים לתמוך במדינה זה על ידי רכישה מקומית. וגם בזה, תאמינו או לא, יש ארגונים שמתמחים. לא רק זה, יש אינספור ארגונים מקומיים בפולין שעובדים לילות כימים כדי לקבל מאות אלפי הפליטים שמגיעים (פולין כבר קלטה יותר ממיליון). לא חסרות להם שמיכות. חסרות להם משכורות. ושעות ביום. ובעיקר בעיקר מה שחסר כרגע זה מגורים, ומגורים עולים כסף. במה אי אפשר לשלם על מגורים? נכון, בשמיכות שהגיעו מארץ הקודש. במה כן? בכסף.
"אבל אני לא רוצה שהכסף שלי יממן משכורות של עובדים בעמותות", יגידו חלקכם, אבל הנה חדשות בשבילכם: עבודה הומניטרית היא עבודה אמיתית. היא עבודה קשה מאוד שמשאירה אותך עם טראומות מכאן ועד להודעה חדשה ומי שעוסקים בה הם מקצוענים. בטח ובטח באזורי מלחמה. זה אנשים עם ניסיון של שנים ועם תארים מתקדמים ויש מחקרים ונהלים והסכמות בינלאומיות וחוקיות על מה עושים ואיך ויש הרבה מאוד למידה מטעויות בעיקר.
אחת הטעויות הכי גדולות בהיסטוריה של אירועים כאלה היא להגיע עם ערימות של ציוד שלא ביקשו מכם למקום שגם ככה לא מתפקד. מה שאתם באמת לא רוצים זה שהכסף שלכם יממן שני חבר'ה שלא מדברים את השפה המקומית עם משאית מלאה ארגזים מלאים בשמעטס, שיסתובבו בין הרגליים של אנשים שבאמת עושים את העבודה שלהם, ועוד יעלו על זה סטורי.
"אוקיי שכנעת אותי, למי אפשר לתרום?": נתחיל מהחשודים המיידיים: הצלב האדום ורופאים ללא גבולות. הם יודעים את העבודה שלהם, יש להם מנדט לעבוד באזורי מלחמה, והם טובים במה שהם עושים. מעבר לכך מי שהכי הכי צריך את הכסף שלכם כרגע הם הארגונים המקומיים בפולין וצ'כיה שבאמת עובדים מסביב לשעון. די קל למצוא אותם גם בגוגל פשוט. זה למשל אחד מהם, וגם זה. גם השומר הצעיר עושים עבודה חשובה כעת בשטח.
"לא השתכנעתי ויש לי שמיכות להיפטר מהן": המינימום שאתם יכולה לעשות זה להרים טלפון ולשאול מה קורה עם זה אחרי שהבאתם את השמיכה למתנ"ס? זה טס לפולין ואז מה? מסיעים את זה לגבול ואז מה? מי מחלק את זה? ולמי? ואז מה? אם אין להם תשובות אז כנראה שהשמיכה שלכם מביאה יותר נזק מתועלת ותגמור במזבלה. אם ממש דחוף לכם להפטר ממנה, תרמו אותה לדרי רחוב או מעוטי יכולת בישראל.
"השתכנעתי, אבל אין לי כסף פנוי לזה כרגע או שאין לי יכולת לתרום לחו"ל": תכתבו לשרת הפנים שלכם. לראש העיר שלכם. לחבר הכנסת שאתם תומכים בו. תדרשו שישראל תקלוט פליטים. תזכרו שאנחנו היינו פליטים פעם גם. תדברו על אוקראינה. תשאירו אותה בכותרות. אל תתנו לאף נושא אחר לעשות למלחמה הזאת את מה שהמלחמה הזאת עשתה לקורונה. אסור לנו לשכוח אותם. אנחנו חייבים לעזור להם. אבל מצטערת, הם ממש לא צריכים את השמיכות שלכם.
הכותבת עבדה בארגונים הומניטריים באפריקה ובמזרח הרחוק, ובעלת תואר שני בהגירה וזכויות אדם מ- Sciences Po, פריז. הטקסט נכתב בעקבות שיחות עם חברים שעובדים כעת בעבודה הומניטרית בגבול אוקראינה ופולין.
