ראש הממשלה בנימין נתניהו "מנהיג את ישראל לצאת ראשונה בעולם מהקורונה", חוזרות וטוחנות התגובות היוצאות מלשכת ראש הממשלה בחודש האחרון. ישראל אמנם מובילה בחיסונים, אבל עיון בנתוני הקורונה העולמיים באתר worldometer מגלה שישנן עשרות מדינות שכלל אינן צריכות את החיסונים כדי "לצאת" מהמגפה, פשוט משום שהשתלטו עליה כבר לפני חודשים רבים. 

גם ללא השוואה עולמית, עם קרוב ל-10 אלפים מאומתים ביום, ברור שישראל שקועה בימים אלה עמוק במגפה. ההשוואה טובה כדי לזהות את המגמה ארוכת הטווח, מאז הופיעה הקורונה בחיינו, והיא אינה עושה עם נתניהו חסד: ישראל מדורגת במקום ה-15 בעולם במדד הנדבקים, עם 59 אלף לכל מיליון נפש, בעוד שב-206 מדינות וטריטוריות נרשמו היקפי הדבקה נמוכים יותר.

עוצמת הכישלון מתחדדת כאשר זוכרים שישראל היא אחת מ-15-20 מדינות אי, שהגישה אליהן אפשרית כמעט אך ורק מהאוויר. כלומר, היתה יכולה למנוע די בקלות כניסת נשאי קורונה ממדינות אחרות. אלא שעל פי נרי ירקוני, לשעבר ראש מינהל התעופה האזרחית, מאז הסגר הראשון נכנסו לישראל בדרך האוויר 1.5 מיליון איש, רבים מהם נשאים – בין השאר מארה"ב ולאחרונה מדובאי – בחסות מחדל הבדיקות בנתב"ג.

המחשה לחשיבות הניטור של הנכנסים לארץ נותנת תמונת המצב העדכנית בניו זילנד: לפי אתר משרד הבריאות הניו זילנדי, כל 82 הנשאים הנוכחיים במדינה הם אנשים שהגיעו ממדינות אחרות. 

תהיו ניו זילנד

מבט על נתוני התמותה מגלה תמונה חיובית קצת יותר. ישראל מדורגת כעת במקום ה-60 "בלבד" בעולם, עם 430 מתים לכל מיליון נפש, בין השאר בזכות מערכת בריאות מצוינת (על אף הרעבתה התקציבית) והאוכלוסיה הצעירה שלה. 

אך גם במקרה זה לא מדובר בהצלחה. בטאיוואן שיעור התמותה הוא 0.3 לכל מיליון איש, בניו זילנד וסינגפור 5, בדרום קוריאה 24, באוסטרליה ויפן 35, באיסלנד 85, באורוגווי 86, בנורווגיה 95 ובפינלנד 111.

ההשוואה למדינות דמוקרטיות – או בעלות מינהל תקין במקרה של סינגפור – משקפת גישה זהירה, המניחה שקשה לסמוך על הנתונים הנמסרים ממדינות לא דמוקרטיות, אף שרובן מדווחות על בדיקות בהיקפים נרחבים ונוקטות צעדים כמו סגירת הגבולות. הכללת כל המדינות והטריטוריות בהשוואה, מגלה כי ב-137 מהן שיעור התמותה למיליון נפש נמוך מ-215, כלומר קטן בלפחות חצי משיעור התמותה בישראל.

אז מי כבר "יצא" מהקורונה הרבה לפני ישראל? ניו זילנד היא דוגמה בולטת למדינה שמיד לאחר הגל הראשון הצליחה להשתלט על המגפה, ומנהלת מאז חיי שגרה כמעט מלאים. מדינות נוספות שעונות להגדרה הזאת הן דרום קוריאה, סינגפור, טאיוואן, יפן, אוסטרליה, ומדינות רבות אחרות שבהן התחלואה נמוכה ונמצאת בשליטה.

אחד המדדים ליציאה מהקורונה הוא מצב מערכת החינוך. על פי פרסום של יוניס"ף, קרן החירום של האו"ם לילדים, נכון לימים האחרונים רק 34 מדינות – ובהן ישראל – סגרו את כל מערכות החינוך שלהן. ב-112 מדינות מערכות החינוך פתוחות לחלוטין ובשאר המדינות מונהגת סגירה חלקית.

הנזקים פה כדי להישאר 

כאשר נתניהו מדבר על הוצאת ישראל ראשונה מהקורונה הוא לא מדייק, וזאת בלשון המעטה. רוב מדינות העולם התנהלו לכל אורך החודשים האחרונים כמעט כרגיל, בזמן שישראל נכשלה בהשתלטות על המגפה ונכנסה לשלושה סגרים. 

נתניהו גם מתעלם מהאופי הגלובלי של המגפה: כל עוד הנגיף יתקיים בעולם, יהיה צורך לפקח על כניסת מבקרים לישראל, משום שתמיד יישארו אזרחים פגיעים שלא התחסנו, או שהחיסון לא מספק להם הגנה.

כל זה לא אומר שמבצע החיסון הישראלי אינו מהווה הצלחה, אך הישראלים צריכים לשאול את עצמם שאלה אחרת: האם היינו מעדיפים ניהול מבורדק וכושל לכל אורך המגפה עם חיסונים מהירים בסופה, או ניהול מוצלח של המגפה, גם במחיר של דחיית מבצע החיסונים בחודשיים-שלושה? ובמילים אחרות: האם בתקופת הקורונה עדיף להיות ניו-זילנדים וטאייוואנים או ישראלים? 

כשחושבים על הטראומות והנזקים הקשים – הבריאותיים, הנפשיים, הכלכליים וגם הדמוקרטיים – שחוללה התנהלות נתניהו מאז מרץ האחרון, התשובה מובנת מאליה. הנזקים הללו יישארו איתנו הרבה אחרי שמבצע החיסונים יסתיים בארץ ובעולם; ובזמן שמדינות אחרות, רברבניות פחות, יוכלו להשאיר מאחוריהן את הפרק העגום ולחזור לשגרה מלאה, אנחנו עוד נלקק את הפצעים.