ביולי 1949 הסתיימה באופן רשמי, עם חתימת שביתת הנשק עם סוריה, מלחמת העצמאות. בדיוק 70 שנה אחריה, בקיץ 2019, חייבת ישראל להתגייס למלחמת העצמאות השנייה.
כמו קודמתה, גם זו שבפתח היא מלחמה על הבית. אז זה היה על הזכות והאפשרות לחיות כאן. הפעם זה על ערכים שחשבנו כמובנים מאליהם: שוויון בפני החוק, זכויות אדם ופונקציה אפקטיבית שתגן עליהן. על הפרט הזניח הזה שנקרא דמוקרטיה, ולא במודל הרוסי או התורכי. על הגבול הדק שבין שליט על ורשויות כל יכולות לבין שלטון העם, על ידי העם, למען העם.
שופרות הצד השני אומרים שאנחנו חוזרים על עצמנו כתקליט שרוט. שפעם בעונה אנחנו מזדעקים על חיסול שלטון החוק, אובדן הרסן וקץ לכל. עוד הם נאחזים באותות ובמופתים באושיות דמוקרטיות במערב, שגם בהן יכול הפרלמנט להתגבר על פסילת חוקיו. ובכן, השופרות משקרים במודע. הם משוכנעים שכל היתר, כאותה אמרה המיוחסת ללנין, אידיוטים שימושיים.
אולי כבר אין עוד סיבה להקרבה
אין בישראל חוקה. אין בה הפרדת רשויות אמיתית או ועדות תקצוב חזקות. אין שני בתי מחוקקים, כיפופי ידיים אינסופיים בין המדינות לפדרלי או כפיפות לבית דין כלל יבשתי. יש רק משמעת קואליציונית, ובצידה ביקורת שיפוטית.
זו לא עוד מחאה פוליטית, זוהי אזעקת אמת: סגירה רטרואקטיבית של הליכים פליליים, שהבשילו לכתבי אישום כולל שוחד שטרם הוגשו רק בשל תעלולי תעלולים, כולל הקדמת הבחירות. ביטול פונקציית הביקורת השיפוטית באשר היא, מאליס מילר, דרך מפוטרים שלא כחוק והפקעת אדמות, המשך בשחרור מחבלים ועד מתנגדי ההתנתקות. מי היה מאמין.
לכאורה, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר: השקל יציב, בתי הקפה שוקקים, נתב"ג הומה אדם, האקזיטים בשמיים ומנהיגי מעצמות באים לשכשך את רגליהם במתקני התפלת המים. אבל אם אין גבול לתקנות השר, אם אין סיג לשרירות ולחוסר מידתיות מצד הנבחר, אם אין ממי לבקש סעד מול המינהל והמחוקק, אם אין לשליט מורא גם מהחוק עצמו – אז אולי אין עוד סיבה להקרבה. אולי, עם כל הכבוד לבורסה הגואה ולקניונים העמוסים, אין עוד בשביל מה לחיות ולמות בהגנה על הארץ הזאת.
עומדים לשרוף ביחד את המועדון
ההפגנות חשובות, הכיכרות הן תמיד מבחן. רק שהפעם, לא בטוח שיש להן תוחלת ממשית או שיהיה בהן די. אין איזה מנדלבליט בקצה, שיואיל להורות על "בדיקה מקדמית". אין באופק ראש מפלגה חזק עם זכות וטו, שמבטיח לעמוד כחומה בצורה בהגנה על בית המשפט העליון. יש רק שלטון יחיד שאיבד כל מעצור; שותפים קואליציוניים שבניגוד אליו, דווקא דוגלים אידיאולוגית במכירת החיסול הזאת; ומפלגת שלטון שהפכה לצל של עצמה, חבורה עלובה של מלחכי פנכה. עכשיו, בגיוס האמתלה השחוקה של "חונטה משפטית" ו"אליטה תקשורתית" או "סוף-סוף ימין-ימין", הם עומדים לשרוף ביחד את המועדון.
התשובה היחידה לחציה בוטה של הקו האדום האחרון, של כל כללי המשחק שעוד קיווינו שנותרו פה, היא בדיוק זו: שוברים את הכלים ולא משחקים. השבתה בשירות הציבורי, השבתה בבתי המשפט, השבתה של הכוחות היצרניים. אם צריך גם איום על גביית המיסים והשירות במילואים. לא בגלל אשמתו האוטומטית של נתניהו; למען עצם האפשרות לערער תחת מנהיג כלשהו, מתישהו, על חפותו.
הרבה נדל"ן, מזומן ומשוריין זרמו כאן מאז מלחמת העצמאות הראשונה. "התעצמנו מאז", כתב דון מקלין בתרגומה המופתי של רחל שפירא, "וכבשנו כיסא וגם נזר. התעצמנו מאז, לילדינו בלבד – רק להם לא היינו לעזר". ימים יגידו אם נדע לשנס שוב מותניים ולהבטיח להם עתיד ראוי בחלקת הארץ הזאת.
