באוקטובר האחרון פרסמתי כאן טור שנשא את הכותרת "ממה מפחד נתניהו". ציינתי בו מהי החרדה הכי עמוקה של ראש הממשלה: הקמת ממשלת מיעוט שבה חברה רק "כחול לבן", ממשלה שכל תכליתה יציאה לבחירות שבהן נתניהו כבר לא ראש הממשלה. טענתי שרק ככה אפשר לשבור בבחירות לכנסת ה-23 את התיקו הפוליטי של השנה האחרונה. רק מהלך כזה יכול היה לערבב את הקלפים הפוליטיים מחדש, ובסיטואציה מסוימת אף להזיז את נתניהו מראשות הליכוד. 

ואולם, כחול-לבן ובני גנץ היו שיכורים מתהליך התחזקותם והיחלשות נתניהו ולא השכילו לנצל את ההזדמנות. הם ביזבזו אנרגיה על שטויות וחשבו שיצליחו להחליש את נתניהו במערכת בחירות שלישית, גם אם ימשיך לשבת בבלפור. במקביל, אביגדור ליברמן נכנס לסחרור גבהים מהישגו המרשים בהפיכתו ללשון המאזניים החדשה בפוליטיקה הישראלית. 

כיום כששני הגורמים מפוכחים ורואים כיצד הישגיהם הקודמים כמעט נשמטו מבין אצבעותיהם בשל יהירותם, הם מבינים שאין מוצא אחר לתסבוכת הפוליטית הנוכחית, לפחות לא כזה שבו ידם תהיה על העליונה. הבוחר נתן למחנה "רק לא נתניהו" הזדמנות שניה. אם הם לא ינצלו אותה מהר, נתניהו עשוי להיתקל בהמשך הדרך בהזדמנויות טובות עבורו ולנצל אותן – ובכך יהפוך ניצחונם להפסד. 

הליכה לקיסריה 

למרות נאום הניצחון של נתניהו, הוא בהחלט יכול לצאת שמעון פרס או ציפי לבני מסבב הבחירות האחרון. כלומר, ראש המפלגה הגדולה שלא יכול להרכיב ממשלה. אם תוצאות הבחירות יעניקו לגוש הימין-חרדים רק 58 מנדטים, כפי שמסתמן כעת – הרי שגוש "רק לא נתניהו" למעשה ניצח בבחירות. אפילו נתניהו לא יכול להכחיש שעל זה הוא ניהל את קמפיין הבחירות האחרון, כמי שחזר על המנטרה שהם כה קרובים ל-61, ונדרש עוד מאמץ קטן בלבד.

חקיקת חוק פרסונלי נגד נתניהו, כפי שמוצע ביממה האחרונה, מהווה הידרדרות נוספת בנורמות הדמוקרטיות בישראל. נכון שנתניהו ושותפיו היו אלה שדרדרו אותנו לעבר ניסיונות לקידום חקיקה פרסונלית (חוק חסינות שדובר עליו, "החוק הצרפתי" ועוד), אבל תהיה זו הידרדרות נוספת בנורמות הדמוקרטיות והתקבעות נורמה מסוכנת לפיה כל רוב בכנסת יכול לחוקק חוקים לחסימת המיעוט.

לכן, אם המחנה הנגדי בכל זאת רוצה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, עליו להשאיר בצד לרגע קצר את ההבדלים התהומיים בין חלקיו השונים, להרים את הכפפה – ולהצביע על הקמת ממשלת מיעוט. בממשלה כזו יהיו חברות רק כחול לבן והעבודה, בתמיכה חיצונית של המשותפת ושל ליברמן.  למה רק כחול-לבן והעבודה? כיוון שאם ליברמן יכנס כרגע אז המשותפת לא תוכל להצביע בעד, ואם המשותפת תיכנס כרגע אז ליברמן לא יוכל להצביע בעד. 

משם יש לנסות להתחיל לבנות את הממשלה העתידית, תוך הזזת נתניהו מבלפור. רק כך יש סיכוי להתקדם לעבר סיום המשבר הפוליטי המתמשך בתולדות ישראל. 

כשנתניהו לא יושב עוד על כס ראש הממשלה הוא לא יסתכן בהליכה לבחירות חדשות, מה גם שהמשפט נגדו יתחיל בקרוב ויגזול את מירב זמנו. אם נתניהו יוזז מראשות הליכוד, הרי שהיורש שלו לא יסתכן בבחירות מיידיות כשבראשות הממשלה יושב גנץ, כשהוא עצמו יואשם ביציאה לבחירות רביעיות ברצף. בכך תפתח האפשרות לממשלת אחדות-רוטציה עם היורש של נתניהו.  

מה ירוויח המשותפת וליברמן?

במצב כזה הרשימה המשותפת תוכל להעניק לאזרחיה הערבים של ישראל את הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הם השפיעו באופן משמעותי על תהליכים פוליטיים במדינה, ואת הדחתו של נתניהו המסית נגדם, כפי שהבטיחו לבוחריהם. הם יוכלו גם להוציא הבטחה לראשות ועדות בכנסת ולדאוג לכך שבכל ממשלה עתידית שתקום יושקעו משאבים למען קידום מאבקים פנימיים החשובים לחברה הערבית בישראל (המאבק באלימות, חינוך וכו') – ולזה גם ליברמן לא יתנגד. 

ליברמן יוכל להוציא התחייבות כי כל ממשלה עתידית של גנץ תכלול אותו כשר (שיבחר איזה) ולא תכלול את ליצמן-דרעי. הוא יכול לוודא שהממשלה תתחייב להעביר חלק מהרפורמות בנושאי דת, שלהם התחייב. באופן כזה ליברמן יסמן וי גדול כמעט על כל ההבטחות שהעניק לבוחרים שלו. רוב הבוחרים בישראל הכריעו בפעם שנייה ברציפות לטובת הזזת נתניהו מכיסאו ולטובת רפורמות בנושאי דת-מדינה – שתי סוגיות שהיו על השולחן באופן חד משמעי.  

אם יש משהו ללמוד מנתניהו זה שהוא יודע לנצל מאה אחוז מהאפשרויות שהיום הנוכחי מעניק לו, ומשם לפתח אפשרויות חדשות ליום המחר. האפשרות להזזת נתניהו הוענקה בשנית ל"מחנה רק לא נתניהו", גם אם ברוב מצומצם יותר – ועליו לנצלה מיד. עכשיו. היום. עליהם ללמוד את אחד השיעורים היחידים שכדאי ללמוד מנתניהו – כיצד לנצל הזדמנויות.