ארבעה ימים אחרי שבית המשפט אישר את החלטת המשטרה לבטל את פסטיבל הדוף בגלל מה שהגדירו כמידע מודיעיני על סחר מתוכנן בסמים – נפגשו אתמול מפיקים מסצנת המסיבות, אנשי תקשורת ושיווק, אקטיביסטים וגם ספקים מהתחום כדי להבין איך ממשיכים מכאן. "אנחנו רוצים לבחון מה הדרכים הכי טובות למחאה", אמר חיים הרשברג, אחד ממפיקי הדוף שהצטרף לפגישה.

הפגישה ארכה שעות ובסופה הגיעו המפיקים לשורה של יעדים, בהם תיקון רגולציה לאירועים תחת כיפת השמיים, קידום חקיקה וחינוך של הציבור. בין היתר הם מתכננים לעשות זאת על ידי הקמת איגוד שיפעל לקדם את המטרות שלהם. עלו רעיונות לשכור לובי פוליטי שיפעל בכנסת, פנייה לבג"ץ והעלאת קמפיין. בשלב הזה כבר מתכוננים להפגנת המונים שתערך בקרוב ותקרא "תנו לרקוד בשקט".  

"מפקד משטרת תל אביב כבר אמר שאם אנחנו רוצים – אנחנו מוזמנים לעשות הפגנה", אומר הרשברג. "משטרת תל אביב לא רוצה להצטייר כמי שמונעת מציבור מסוים להשמיע את קולו. יש התגייסות המונית להשיג את המטרות שקבענו, ואנחנו מתמקדים בהם".

"בפגישה נכחו נציגים שוחרי תרבות וחירות הפרט מכל הפוזיציות", מוסיף שגיב רייבי מה"מוקשה פרוג'קט", "במהלך השיח לגיבוש מטרות ,יעדים ודרכי פעולה היו רגעים אמוציונליים שהעידו על המעורבות העמוקה של הנוכחים. נראה כי המכנה המשותף שהוגדר מזמין גופים זרמים שונים הסובלים מאותן הגבלות תרבות וביטוי. חבירת כל הכוחות הללו מצביע על בעיה עקרונית שמטרידה מאות אלפים. נכון להבוקר הפניות והתעניינות רק  גוברות מה שנותן רוח גבית מאסיבית לנכונות המאבק הלגיטימי. אנחנו מכוונים למאבק חוקי לא אלים, צבעוני ומוזיקלי, כמאפיין את תרבות שוחרי הטבע, האדם והמוזיקה".

---

"מה זו הברוטליות הזו?"

"לא בלב קל מצאתי לנכון לדחות את הבקשה לסעד זמני", כתב השופט עמית בהחלטה שנתן ביום שישי האחרון, בערך באותה שעה שבה היו אמורים להיפתח שערי הדוף עבור אלפי הבליינים שרכשו כרטיסים מראש. באותו משפט ציין לטובה את המארגנים "שמילאו או נטלו על עצמם למלא מאות פריטים של דרישות שונות על פי תנאי הרישיון".  

בליינים מאוכזבים וכל מי שהסצנה יקרה לליבו עשה את דרכו באופן ספונטני לכיכר רבין בתל אביב כדי למחות נגד ההחלטה. "זו הייתה התכנסות ספונטנית של אנשים, לא הפגנה", מחדד אורן קומה, מפיק מסיבות טראנס ותיק ועו"ד. "למרות שלא יצאה קריאה מסודרת, עדיין הגיעו כאלפיים איש לכיכר כי מדובר בנקודת אל חזור שכבר הציבור כבר לא מאמין לרשויות. כשהמשטרה באה שלושה ימים לפני האירוע ואומרת שיש לה מידע על סחר בסמים, הציבור אומר שזה כל כך מסריח שהוא לא יכול להריח את זה יותר. ביטלו אירוע בדרכים של עולם תחתון. באו לחנוק הפקה ולפגוע בה בשיטה לא חוקית. המשטרה עוטפת בתיאורים ובצבעים ואומרת מידע – 15 שנה אתם מכירים את הפסטיבל הזה, יודעים מי המפיקים, מי הקהל, איפה הוא מתקיים, אז גיליתם אותו שלושה ימים לפני האירוע? אנחנו נעשה קמפיין מסודר ונפרסם לציבור את האמת".

"למרות שלא יצאה קריאה מסודרת, עדיין הגיעו כאלפיים איש לכיכר רבין כי מדובר בנקודת אל חזור שכבר הציבור כבר לא מאמין לרשויות"

קומה מצא את עצמו קורבן לאלימות משטרתית באירוע בכיכר. "כל הערב הייתי עסוק בלהפריד בין הניצים ולעמוד בתווך, כי ראיתי שיש מחרחרי אלימות משני הצדדים: גם השוטרים וגם המפגינים. ממש בסוף ההפגנה בשעה שתיים בלילה בעודי מנסה להזיז הצידה מפגין שהתקרב לשוטרים בצורה מתריסה, באו השוטרים, תפסו אותי מאחורה, זרקו אותי על הרצפה, חבטו בי ונתנו לי אגרופים. יכלו להזיז אותנו מהכביש – למרות שלא היו רכבים בשעה שתיים בלילה ולא הפרענו לאף אחד – אבל לדפוק אגרופים, לבעוט? מה זו הברוטליות הזו? משטרת ישראל צריכה לעבור פירמוט מחדש בכל הנושא של פינוי הפגנות אזרחיות שקטות".  

הסערה סביב ביטול הפסטיבל לא שככה לאחר ההתכנסות הספונטנית: ביום ראשון השבוע התקיימה בעמק חפר מסיבת תמיכה בדוף בהשתתפות למעלה מאלפיים איש, "מסיבת מזעור נזקים", כמו שהרשברג קורא לה. "אנשים הפתיעו אותנו, היו כמה מאות שהשאירו את הכסף המלא של הפסטיבל כתרומה, לא רצו החזר. התרגשנו מזה רצח". באותו אירוע לקחו חלק כמעט כל המפיקים של סצנת הטראנס בארץ. "הם יודעים שהיום זה אנחנו ומחר זה הם".

"התחושה היא שכל התרבות בארץ נפגעת – אנחנו קצת יותר", אומר רייבי. "אנחנו הילדים הרעים של התרבות, מושכי האש". ב-2016, בגלל דרישות רישוי לא פרופורציונליות של המשטרה, רייבי ושותפיו ביטלו את פסטיבל "אינדיגו" שהיה אמור להתקיים במצפה גבולות. השנה הם החליטו לא לשבור את הראש מול השוטרים ובחרו להוציא את הפסטיבל מחוץ לגבולות הארץ. "נקיים אותו בעוד שבועיים בסיני", אומר רייבי. "זה לא שאנחנו שמחים לעשות את זה. באסה לנו שאנחנו צריכים להוציא את זה החוצה. כיף לנו במדינה שלנו, למרות כל הקשיים, אבל בכל אירוע אנחנו יורקים דם וזה לא נגמר".

ממש בסוף ההפגנה בשעה שתיים בלילה בעודי מנסה להזיז הצידה מפגין שהתקרב לשוטרים בצורה מתריסה, באו השוטרים, תפסו אותי מאחורה, זרקו אותי על הרצפה, חבטו בי ונתנו לי אגרופים.

גם מפיקים שלא בהכרח נפגעים מדרישות המשטרה מצטרפים הפעם למחאה, אחד מהם הוא קורה יובל איטח, שמפיק בין היתר את פסטיבל אושו, פסטיבל היוגה ופסטיבל הגוף. "יש הפקרה של המפיקים", הוא אומר. "קודם כל עם נושא השיטור: באירופה למשל המפיק לא משלם על השיטור. אם המשטרה חושבת שיש אירוע שמצריך אבטחה היא שולחת שוטרים. המדינה משלמת. זה כשל ראשון כי מדובר בסכומים עצומים.

"הכשל החוקתי יושב במקום שבו המשטרה קובעת כמה שוטרים בשכר מגיעים לאירוע. היא קובעת כמה כסף היא מקבלת –ולא אכפת לה שיהיו הרבה שוטרים. אנחנו משלמים ערמות למשטרה. הדרישות מפלצתיות ומפילות עסקים. ולפעמים כמו במקרה של אינדינגב או הדוף מביאים את הדרישות שנייה לפני האירוע, כשאין לך זמן להגיב ולהתמודד מול הסיפור הזה".

סעיף רישוי 77ה' שלפיו פועלת המשטרה נכון לגבי כל אירוע תחת כיפת השמים, אבל אין לו מפתח מסודר וברור. "כשאני בא לארגן אירוע אני מקבל את הדרישות הסופיות של המשטרה שבוע או שבועיים לפני האירוע ולא יודע אם אדרש לשלם 100, 200 או 400 אלף. איך אני בונה תקציב לכזה אירוע?", מסביר איטח.

"צריך לשנות את החוק"

לאור דברי המפיקים, נשאלת השאלה אם המפיקים לא נלחמים במקום הלא נכון – אולי במקום לבוא בדרישות למשטרה הם צריכים לפעול בכל הכוח על מנת לשנות את החוק הדרקוני. "צריך להיות תקן של אירוע הרבה יותר מפורט עם סטנדרטים יותר ברורים", אומר איטח, "וחייב להיות גוף אבטחה חיצוני שהוא לא המשטרה, שיקבע כמה שוטרים ומאבטחים יהיו באירוע. אי אפשר שזה יהיה אותו גוף – זה הרבה יותר מדי כוח בידיים". וקומה מוסיף כי "חייבים ליצור סעיף שונה למסיבות קטנות של עד 600 איש ולמסיבות גדולות".

הבחירות המתקרבות הן הזדמנות עבור המפיקים ואנשי המסיבות לייצר כוח פוליטי בדומה לאלו של תומכי הלגליזציה שכמעט הכניס את מפלגת זהות לכנסת. "אנחנו צריכים להגיע לאמירה פוליטית, פרלמנטרית", אומר רייבי. "בסוף בסוף אנחנו מקבלים את אותו משפט מכל שוטר שמגיע לאבטח אצלנו: 'אתם קהל מדהים, אין אצלכם אלימות או הטרדות מיניות – אבל אני כבול לחוק, ומה שכתוב בחוק אני עושה'. אז עם כל הכבוד לאדון חוק, עד שנות השמונים להיות הומו בישראל היה עבירה פלילית – צריך לשנות את החוק".

הדרך לעשות זאת לפי רייבי היא "לייצר תאים בשלוש מפלגות, זהות היא אחת מהם. ברחבה אנחנו רוקדים ימנים לצד שמאלנים, ערבים ויהודים, כולנו שותפים לאותו רעיון כללי של חופש ותרבות וכולנו חיים עם זה בשלום. אם נשכיל להתרומם מהחלוקה של שמאל ימין אין סיבה בעולם שלא נצליח לשנות את החוק".

"אנשים נלחמים על הדבר האחרון שנשאר להם בחיים", אומר קומה. "דירה לא נצליח לקנות בגלל המחירים ולא נצליח לגמור את החודש בגלל יוקר המחייה. מילואים אנחנו עושים, את המיסים משלמים בזמן, ואם אתה עצמאי אז אתה מזוכיסט. מה נשאר לנו? לרקוד, וגם את זה לוקחים לנו. זו כבר מלחמת אין ברירה, מלחמה על החופש הבסיסי להיות מאושרים".