לילי (שם בדוי) יושבת על הספסל, המבטים שלה מופנים בעצבנות לכל הכיוונים. היא פוקקת את אצבעותיה, זזה בחוסר נוחות. ברגע היא מזדקפת. המולת הרחוב קשה לה, היא אומרת ומבקשת שנעלה אל הדירה שלה, שנדבר שם. לקח לי כמה ימים לתפוס אותה. היא קבעה לשוחח ואז נעלמה. שוב חזרה ושוב נעלמה. באותו ערב היא הרגישה מוכנה. חלון ההזדמנויות נפתח לרגע, לפני שהיא שוב נעלמת.
הדירה שלה קטנה. אולי 15 מ"ר בעיר שבעלי הדירות בה מומחים בחלוקת דירות לכוכים. אם היא תמתח את זרועותיה, תיגע בשני קצוות הסלון. בקבוקי משקה ריקים מונחים ליד הדלת, מאפרה מלאה בדלי סיגריות, מסמכים רפואיים זרוקים על השולחן ליד רשימת מטלות שהולכת ומתארכת, אף סעיף שם לא נמחק.
בתקופה האחרונה היא ממעטת לצאת מהבית. הולכת לקנות עוד בקבוק יין ומיד חוזרת. החברים עזבו, בן הזוג גם. "אני נלחמת בשביל עצמי, לא מוותרת", היא אומרת ומוסיפה שהיא לגמרי מבינה את מי שלא יכול היה לשהות לצידה יותר. "אנשים לא יכולים להתמודד עם בן אדם כמוני בחיים שלהם", היא מסבירה לי. "החיים שלי לא קלים, כל יום קורה משהו וזה מאוד מתסכל ומעציב את האנשים שאוהבים אותי. הם לא רוצים להיות עצובים, לא רוצים להתעסק בזה".
היא רק בת 22. עדיין ילדה, אבל ילדה שעברה הרבה בחיים. אחרי שקראה את הכתבה על הצפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים, פנתה אלי וביקשה לספר את הסיפור שלה. עכשיו היא מרגישה מוכנה לשתף. "אני מבקשת עזרה", היא אומרת. "מה שקורה לי עכשיו, ככה מגיעים לרחוב. ככה מגיעים לזנות. ככה. כשנגמרת התקווה, כשאין עתיד".
בסוף ספטמבר האחרון הגיעה לילי לבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון" (פרדסיה) עם מי שהיה עדיין בן הזוג שלה. היא הגיעה לשם לראשונה ב-2020, גם אז לקחה את עצמה וביקשה להתאשפז: "אז אמרתי להם אני מסוכנת לעצמי, תטפלו בי". הם קיבלו אותה, אבל היתה קורונה וטיפולים לא היו. "זו היתה הפוגה טובה מהחיים אבל רציתי יותר, אז ביקשתי להשתחרר".
הפעם, כשהגיעה נאמר לה שאין מקום בבית החולים בכלל ובמחלקה לתחלואה כפולה בפרט. היא הופנתה לשלוותה, בית החולים שמשויך לאזור המגורים שלה. בכוחותיה האחרונים נסעה לשם כדי לשמוע שהם לא יכולים לטפל בה, משום שאין להם מחלקה לתחלואה כפולה שמתאימה לה. עכשיו היא יושבת מולי, מספרת על העבר שלה ומעלה סימני שאלה לגבי העתיד.
טראומה נוספת לאוסף
"מאז שאני זוכרת את עצמי אני חרדתית ובדיכאון", מספרת לילי, עוברת במילים על פני משא חייה, שכולל גם פגיעות מיניות, במהירות רבה. לספר ולשכוח. "בגיל 18, אחרי אירוע מסוים, נכנסתי למצב נפשי לא טוב. דיכאון קשה. לא יצאתי מהמיטה. חיפשנו מסגרת שתעזור לי ולא מצאנו. קיבלנו המלצה על בית מאזן (חלופה לאשפוז פסיכיאטרי – ג.ה). במסגרות שלא עלו כסף היו רשימות המתנה ארוכות, ולי כבר היתה סכין ביד. השאר היו כל כך יקרות, ואני, עם בעיות נפשיות שנמשכות כל כך הרבה שנים לא יכולתי לטפל בעצמי במשך חודש אחד. בכל זאת החלטנו ללכת על בית מאזן. אמא שלי התחננה לכסף מאנשים, מכרה אוכל, נלחמה על כל שקל כדי לעזור לי".
לילי מספרת שטופלה שם במשך שלושה חודשים: "יצאתי במצב טוב יותר, הצלחתי לתפקד". הנפילה הבאה הגיעה כעבור שנה, כשעברה לידה שקטה, "טראומה נוספת לאוסף הטראומות שכבר היו לי. איבדתי את האיזון, נכנסתי לדיכאון קשה, התחילו לי ניתוקים, תגובות מאוחרות של טראומה".
זה היה הרגע שבו לקחה את עצמה לאישפוז בפרדסיה, וכאמור, אחרי שלושה שבועות עזבה. "בגלל הקורונה לא יכולתי לראות את אמא שלי, רק מבעד לחלון זכוכית. לחברים הקרובים היה אסור להגיע. שאלתי את עצמי מה אני עושה פה וביקשתי להשתחרר".
היא חזרה הביתה, וגילתה את הסמים. "הם גורמים לי להרגיש פחות רע. מנתקים אותי מהמציאות ומהכאב ונותנים לי שקט. הייתי שותה כל יום שני בקבוקי יין ומסניפה גרם של קוקאין, זה בשילוב עם שבעה סוגים של כדורים פסיכיאטריים שאני לוקחת.
"הכסף התחיל להיגמר. כל יום 600 שקל לסמים ולאלכוהול. זה היה לבחור בין זה לבין אוכל. בין זה לבין דירה. ואז הגעתי למצב שמישהו שאל אותי אם הוא יוכל להיפגש איתי בתשלום, ומרוב שהמצב שלי היה לא טוב, חשבתי על זה. הלכתי לאמא שלי וביקשתי עזרה. אמרתי לה שאני מכורה לסמים ועוד רגע אמכור את הגוף שלי".
אמה של לילי חיפשה מרכז גמילה שיקבל אותה, ומצאה לה מקום באזור המרכז. "זו היתה מסכת גיהנום מטורפת. זה היה מרכז גמילה ולא מקום לאנשים עם תחלואה כפולה אז הם לא ידעו איך לטפל בי, לא ידעו איך להתנהל איתי. למשל לקחו לי את הטלפון או כעסו שאני לא מבצעת מטלות כשאני כאדם שבדיוק חווה התקף חרדה לא יכול לבצע. הייתי מתעוררת בלילות עם התקפי פאניקה. לילות קשים. הפסיכיאטר של המקום אמר לי ששם אני לא יכולה להישאר".
לילי עזבה וחזרה להשתמש בסמים. "לא יכולתי להתמודד עם החיים שבחוץ", היא אומרת. "לא הצלחתי לעבוד, לא היה לי כסף לפסיכולוג. איבדתי את הכוחות. מדי פעם כשהרגשתי שאני יכולה, עשיתי טלפונים. פניתי לביטוח לאומי. אמרו לי שאני צריכה לראות פסיכיאטר. התקשרתי אחד אחד ברשימה של קופת החולים ולא היה מי שיכול לקבל אותי בטווח של חודשים.
"לפעמים אני קמה בבוקר עם קצת מוטיבציה לעשות משהו ואז אומרים אין מקום או תבואי בעוד שבוע. ומגיע עוד שבוע ואני כבר לא מסוגלת להרים את עצמי"
"ככה עובר עוד שבוע ועוד שבוע. לרוב אני גמורה במיטה. אחת החרדות הגדולות שלי היא לצאת מהבית. אני לא מצליחה לצאת. לפעמים אני קמה בבוקר עם קצת מוטיבציה לעשות משהו, ואז אני אומרת לעצמי עכשיו אני אלך לחפש עזרה, עכשיו אני אתקשר. זו הצתה של רגע. ואז אומרים אין מקום, או יש דרך לעשות את זה או תבואי בעוד שבוע. ומגיע עוד שבוע ואני כבר לא מסוגלת להרים את עצמי. מבקשים ממני כאדם שצריך עזרה לעשות את הדבר הכי קשה לי – לצאת מהבית".
מכינה מזוודה והולכת
בן הזוג שלה רשם אותה למרכז גמילה בתל אביב. "הוא סבל ממני, מההתנהגות שלי, מהחרדות, מהדיכאון, הניתוקים". אחרי זמן מה הבהיר הפסיכיאטר של המקום ללילי שהיא צריכה אשפוז. "לקח לי כמה ימים להיות מסוגלת לעשות את זה. ובאמת, זו היתה החלטה של רגע – אני מכינה מזוודה והולכת להתאשפז.
"הגעתי למיון של פרדסיה. סיפרתי לרופאה שקיבלה אותי שאני לא יכולה לתפקד, לעשות את הפעולות הכי בסיסיות. שאני מכורה לסמים ולאלכוהול. אני בסך הכל בת 22, משתמשת בגרם קוקאין שני בקבוקים ביום ושבעה סוגים של כדורים. היא הפנתה אותי לשלוותה. כל הדרך הביתה בכיתי באוטו. נסענו לשלוותה ושם אמרו לי שאין להם מחלקה שמטפלת בתחלואה כפולה, שאפנה לאשפוזית או למחלקה של התמכרויות באזור שלי.
"אני לא יודעת לאן ללכת ואין לי את הכוחות או התקווה לפנות שוב כי דוחים אותי מכל גוף שאליו פניתי. יש מחלקה לתחלואה כפולה בבית חולים פסיכיאטרי באר שבע, אבל מי מבטיח שאחרי שאצליח לקחת את עצמי לשם, הם יקבלו אותי? קראתי על סל שיקום, אבל זה דורש המון בדיקות ומסמכים, קשה לי להתחיל.
"בינתיים בן הזוג שלי עזב. אנשים קמו והלכו ממני. אמא שלי בעצמה לא במצב טוב. המשפחה והחברים ניתקו קשר. כל הסובבים אותי ויתרו – רק אני עדיין לא ויתרתי על עצמי. יש ימים שאין לי מה לאכול. לפעמים אני הולכת לדייטים כדי שיקנו לי יין או סמים או אוכל. קמה כל יום למלחמה, איך להשיג את זה. יש אנשים כמוני, שכדי שהמדינה תכיר בהם הם צריכים לצאת למלחמה. ואני התעייפתי".
תגובת משרד הבריאות: "משרד הבריאות קיבל תלונה בנושא ועם קבלתה החל בבדיקת פרטי האירוע והפתרונות האפשריים. בכלל, משרד הבריאות מוביל מהלך אסטרטגי כולל בכל הנוגע לתחום בריאות הנפש.
"בהמשך לדו"ח הועדה לטיפול סוגיית ההתמכרויות והשימוש בחומרים, פורסם מבחן תמיכה נוסף לקופות החולים, בהיקף של 85 מיליון, אשר יוקצו בכל שנה ב-4 השנים הקרובות. במסגרת מבחן התמיכה, המשרד יקדם הרחבה והקמה של שירותים חדשים בתחום האיתור והטיפול למתמודדים עם התמכרויות ובכלל זה, כאלו המתמודדים עם תחלואה כפולה".