בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
מגיפה משתוללת בחוץ, בית סגור. הכל מבעבע. אי הוודאות, העובר ושב, הילדים. אין לאן לברוח. מי שלא יודע דינמיקה של אלימות במשפחה לא יכול להבין את האימה שבלהיות נתון באותו מרחב, כלוא, עם מי שאמור להגן עליך, אבל הופך להיות האדם המסוכן לך ביותר. ואת או אתה, שנמצאים בפנים, סופגים, מאויימים, למי תגידו? מי ייגן עליכם?
הנתונים היבשים מספרים את הטראומה: באחד מכל שלושה בתים בישראל היה אירוע של אלימות נפשית רגשית בשנת הקורונה, בכמעט שליש מהבתים היתה אלימות כלכלית. באחד מעשרה בתים הורם יד, ניחתו מכות. בשבעה אחוז מהבתים היתה אלימות מינית.
עשרה, שבעה, שלושים, מאחורי המספרים יש אנשים, יש כאב, יש זעקה שלא נשמעת. יש עולם שמתמוטט וצער שאין לו סוף. ויש אותנו, מנסים לברר איך הורים הופכים לתוקפים והאם הלחץ והקושי שבו אנחנו נתונים יכול להפוך גם אותנו למפלצות, ולגרום לנו לחרב את נפשם הרכה של ילדינו.
28 אמנים ישראליים ניסו להעביר את האימה והתהיות אל הקנבס, אל הבד, אל היצירה. לזעוק את זעקתם של אלו שלא מצליחים להביע את המצוקה. של אלו שצועקים ואין מי שישמע אותם. מהעבודות שלהם עולה תמונה של בדידות. שהרי האלימות המשפחתית דורשת הסתרה, היא מאלצת אותך לשקר, ליצור מצג שווא שהכל בסדר כשבפנים – גם בבית פנימה וגם בתוך נפשך – הרוחות סוערות.
התערוכה נושאת השם השם "אבן, נייר, מספריים ומשחקים לא ילדותיים אחרים". האוצרות מסבירות את השם: "אלימות משפחתית לא תמיד מתבטאת באלימות פיזית, אבל תמיד מדובר במשחקי מניפולציה, משחקי כוח, משחקי חתול ועכבר". התערוכה תוצג החל מהיום ועד סוף אוגוסט בגלריה מינוס אחת באברהם הוסטל בתל אביב ותנסה להציף סוגיות כואבות הנוגעות לאלימות בתא המשפחתי, בין היתר את השאלה: איך אנחנו, כפרטים וכחברה מאפשרים לזה לקרות, איך אלימות של שנים עוברת תחת הרדאר בלי שאף אחד מסביב לא הרגיש ולא ניחש, כיצד אנחנו ממשיכים במקום לחפש לה בקדחתנות חיסון.
"התערוכה מבקשת לבחון באיזה רגע הורים קפדניים הופכים לסדיסטים, קרוב משפחה אהוב הופך לתוקף, נסיך חלומותייך מתגלה כמפלצת, מחמאה הופכת לכלי ששולל ממך חופש", אומרת אומרת קסניה נזרוב מהקולקטיב Duck & Dodo Art Group, שיחד עם אולגה ירושלמי אוצרת את התערוכה.
"חלק גדול מהעבודות נוצרו במיוחד לתערוכה", מוסיפה נזרוב. "כל אחד מהאמנים והאמניות לקחו את הנושא קצת אחרת כשהקו המחבר מבחינתנו הוא הקו בין קורבן לבין תוקף. להיות עם מישהו שאמור להגן עליך והופך לטורף. לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה נפשית. להיות במסגרת שלא טובה לך.
"העבודות מציגות זוויות הסתכלות פרטית שלא בהכרח מגיעה מתוך הסיפור האישי, אלא מהאופן שבו אנחנו חוות את הנושא. למשל אחת מהמציגות היא אמא לילד על הספקטרום והיא מעלה את המתח האישי שהיא חווה בין האהבה שלה כלפי הילד לבין הקושי להתמודד איתו, בעיקר בתקופת הסגרים".
