מה יעשו חסרי הבית בזמן הסגר, לאן ילכו? מישהו בכלל חושב עליהם? נרקומנים, זונות חסרי בית. אני חושב עליכם, אני אוהב אתכם, אתם חברים שלי.

תוצר הלוואי של הקפיטליזם אלה הרגישים מדי, נושאי הטראומות, אלה שלא יכולים לשחק את המשחק, אלה שלא מסוגלים להדליק ניצוץ של אור בתוך האפלה. אני הולך לחפש את יוליה (שם בדוי, כמו כל השמות). יוליה היפה, המצחיקה, החכמה, הקולית. אני מכיר אותה כבר 20 שנה. יוליה מכורה לפנטה (פנטניל, ההרואין החדש) וקראק.

בפעם האחרונה שנפגשנו היה לי קצת כסף בכיס, הזמנתי אותה לפאקט קראק, ישבנו ועישנו. פתאום היא פרצה בבכי: לא יכולה יותר, היא רבה עם כל הסוחרים, אף אחד לא נותן לה למכור, אף קליינט לא בא (של שירותי זנות, יוליה עושה הכל כדי להתפרנס; ד.ל). אין לה יכולת יותר לייצר כסף, נמאס לה כל כך, היא רוצה למות. אמרתי לה שאני הולך להזמין איבוגה (תרופה מיוחדת לריפוי תסמיני גמילה) והבטחתי שאחרי שאטפל בעצמי אתן לה את מה שנשאר. 

זה היה לפני חודשיים. מאז אני כבר חודש נקי, האיבוגה טרם הגיעה, אולי בגלל הקורונה, אולי השאמאן מקמרון ששלחתי לו את הכסף החליט לדפוק אותי.  

---

גמילה מפנטה זה הכי קשה בעולם. פנטניל, "ההרואין החדש", גם הוא מסין, כובש את עולם המכורים בסערה. זול יותר וחזק פי 40 יותר מכל אופיאט, וכך גם תסמונת הגמילה ממנו. התסמינים הם אותם התסמינים בדיוק כמו לקורונה: חום, צמרמורת, זיעה קרה, כאבי שרירים, קשיי נשימה, שלשולים, הקאות ושיעול. כל זה מגיע ביחד עם כמיהה מטורפת ודיכאון קיומי. אפס אנרגיה בגוף.

השתמשתי בסבוטקס בהתחלה (תחליף הרואין שמקל על תסמונת הגמילה ולא ממסטל), גם קנאביס מאוד עוזר (מוריד את התסמינים ב-50 אחוז), עוד סיבה טובה לשחרר את הצמח המופלא. אבל התרופה היחידה בעולם שמרפאת לחלוטין את תסמונת הגמילה מאופיאטים היא איבוגה. צמח פסיכדלי רב עוצמה שמגיע מגאבון, אפריקה, ומשמש את אנשי דת הבואיטי בטקסים השאמאניים שלהם. אנשי דת הבואיטי מאמינים שאפשר לתקשר עם הספיריט של הצמח הזה ולבקש ריפוי. 

מנה אחת של איבוגאין (החומר הפעיל) תרפא לחלוטין תסמונת גמילה של נרקומן כבד שמזריק 24/7 כבר מעל 30 שנה. רוב המכורים בעולם לא שמעו על האופציה הזאת, רוב המטפלים בעולם לא שמעו עליה. למה? אינטרסים כלכליים של חברות התרופות, אלא מה. איבוגה תעלים תסמונת גמילה מכל סם, כולל אלכוהול וסיגריות. 

אני יודע כי לקחתי בעצמי ונתתי לאחרים עשרות פעמים. כבר 12 שנים שאני נע על הציר שבין שאמאניזם לנרקומניזם. בין האור האלוהי לתהומות אפלים. אחרי הטיפול באיבוגה המשכתי ללכת לטקסים שאמאניים, סווט-לודג'ים (אוהל עם אבנים חמות) ומעגלי שירה. זה מאוד מאוד עזר. לא רק השימוש בצמחים הפסיכדליים, גם  להיות חלק מסצנה, מוקף בחברים, כולם מטפלים בכולם. אבל אחרי תקופה אני מתחיל להשתעמם מהתכנים הרוחניקיים בטקסים, וחוזר לעיר הגדולה, לאפלה ולריגושים הזולים. 

עכשיו אני בתחנה המרכזית, בדרך לבית זונות שאותו מנהלת מיכל, חברה. אישה קשוחה, בת 50, מגדלת את בנה לבד, מחזיקה את המקום קצר. לבנות היא משלמת בקראק. "בשביל מה שיצאו לקנות אחרי כל לקוח? שיקנו כבר ממני. עדיף להן ולי". קל מאוד לשפוט אותה, אבל לא. אנחנו לא שופטים אף אחד, כולנו קורבנות. המקום סגור. אני מתקשר.  

מה שלומך?

"היי דני מותק, איפה נעלמת?" 

אני נקי כבר יותר מחודש.

"כל הכבוד, תמשיך".

מה איתך? העסק סגור, מה את מתכוונת לעשות? 

"אני בסדר, אין מה לדאוג לי. 15 שנה אני חוסכת בדיוק לזמנים כאלו. לבנות אני דואגת יותר".

מה איתן באמת? ראית את יוליה? 

"לא ראיתי אותה כבר כמה ימים. הבנות התפזרו, ג'ני התקשרה אלי, היא על הפנים, מחפשת קליינטים ברחובות, היא רוצה להתאשפז במרכז גמילה, אני מחפשת לה עכשיו. אכניס אותה ואשלם את החשבון. מה עם הצמח הזה שסיפרת לי מאפריקה? יש לך למכור קצת ממנו? אני אהיה בסדר, נראה מה יהיה עם הוירוס הזה".

"אני בסדר, אין מה לדאוג לי. 15 שנה אני חוסכת בדיוק לזמנים כאלו. לבנות אני דואגת יותר"

בסמטת עכו אני פוגש את מחמוד, מושך את עגלת הסופר שלו. הוא מסריח מעבר לשני מטר שאני שומר ממנו. 

"איזה בלגן, סוף העולם, אה?", הוא אומר לי.  

מה יהיה מחמוד, יש בכלל חומר בעיר?

"בטח שיש, מה קשור חומר לזה, חומר תמיד יש ותמיד יהיה". 

ומה עם כסף? 

הוא מוציא סטיפה עבה של שטרות ומנופף, "נו מה הבעיה?"

ומה תעשה כשיגיע הסגר?

"איזה סגר?"

מדברים על זה שאסור יהיה להיות בחוץ. איפה אתה ישן בכלל?

"מה אכפת לך איפה אני ישן, אני יהיה בסדר, זה הכל חארטה". 

אמר והלך. 

הוא לא יהיה בסדר. הוא מכור לפנטה, קראק, חגיגת ונייס גאי. מתישהו יגמר לו הכסף ויגמרו לו הסמים ולא תהיה לו יכולת להשיג עוד.

מכורים לאופיאטים נמצאים במצב של שפעת קבועה, ורק כשהם משתמשים הם לא מרגישים את התסמינים. ברגע שנרקומן לא מקבל את הסם שלו הוא ישר נהיה חולה, אפס אנרגיה בגוף, אפס מערכת חיסונית. במצב כזה, להידבק בנגיף זה קטלני. הכי חכם בשביל מכור שנדבק בקורונה זה להמשיך להשתמש ולא להפסיק. 

ברגע שנרקומן לא מקבל את הסם שלו הוא ישר נהיה חולה, אפס אנרגיה בגוף, אפס מערכת חיסונית. במצב כזה להידבק בנגיף זה קטלני

יש בתחנה הישנה מקום לחלוקת מתאדון וסבוטקס אבל הבירוקרטיה כדי לקבל את התרופה היא איך לומר – ישראלית. אני הייתי פותח את המרפאה לכל המכורים בזמן כזה, אבל כמובן שזה לא יקרה. 

הנה עלי הילד. "עלי, בוא הנה", אני קורא לו, "בוא נדבר קצת, אני עושה כתבה לעיתון, רוצה לדבר קצת? אף אחד לא ידע מי אתה".  

"סבבה". 

מה שלומך בימים אלו?

"על הפנים, גרנו בבניין הנטוש פה כמה חברים, הם כולם חזרו הביתה להורים, לי אין לאן ללכת".

למה אתה מכור?

"לנייס".

אתה מעזה, לא? 

"לא מעזה, מהגדה, לא משנה איפה". 

ויש לך אישור שהייה? 

"לא, אני צריך לקבל, יש לי עורך דין שעוזר לי לקבל אישור לנסוע לאירופה (כנראה ארגונים שמנסים לעזור לגייז ערבים למצוא מקלט מדיני; ד.ל) אבל עכשיו לא יודע מה עם זה".  

אז מה תעשה? 

"לא יודע. אני פוחד מהקורונה, אני פוחד שלא יהיה לי כסף, או אוכל, אבל הכי הכי אני פוחד מהמשטרה. אם יתפסו אותי בלי אישור יחזירו אותי הביתה ושם ירצחו אותי המשפחה שלי בטוח. הם כבר ניסו פעם אחת. אני צריך עזרה, אולי בעיתון שלך יעזרו לי?" 

אני ארשום שם בכתבה שמי שרוצה לעזור לך שיפנה אלי. אבל מה תעשה? אתה מכור לנייס. 

"שטויות הנייס, אני מפסיק בקלות. רק צריך מקום להיות בו".

הפחד בעיניים שלו כשהוא אומר את זה.  

"אני פוחד מהקורונה, אני פוחד שלא יהיה לי כסף, או אוכל, אבל הכי הכי אני פוחד מהמשטרה. אם יתפסו אותי בלי אישור יחזירו אותי הביתה ושם ירצחו אותי" 

אתה מכיר את עבד? 

"איזה עבד?" 

עבד עם העיניים הירוקות שמוכר קראק פה באיזור בזמן האחרון. הוא גר בבת ים והוא אחלה בנאדם, אולי הוא יסכים שתגור אצלו. 

אני מתקשר לעבד. 

עבד מה קורה? 

"דני! אני על הפנים, אני בא אליך". 

לא, לא, לא. אני לא בבית ואני נקי, אתה לא יכול.

"וואלה? יופי תמשיך. חברה שלי זרקה אותי מהבית, אין לי איפה להיות, לא יודע מה לעשות". 

את עבד אני מכיר המון שנים, היה לנו רומן קטן שבמהלכו הוא ניסה לרצוח אותי. אנחנו לא שופטים אף אחד, כן? כולנו קורבנות. בשנים האחרונות הוא היה בכלא, עבד הוא מאלה שמסתדרים בכלא יותר טוב מבחוץ. פגשתי אותו לפני כמה חודשים מוכר שוב.  

"אני רק מוכר, לא משתמש", אמר לי. 

אתה תוך חודש תשתמש ותאבד הכל. 

נראה שהוא עושה הכל כדי לחזור לכלא. 

עבד, איפה יוליה?

"לא יודע, לא ראיתי אותה כבר כמה ימים".

הם כולם יודעים שמשהו מאוד קשה הולך לבוא עליהם, אבל אין להם שום יכולת להיערך אליו. חוסר האונים הזה מטריף את השכל. מה יהיה עם האנשים האלה כשיסגרו את העיר, לעזאזל? 

אני מתקשר לידידי השוטר הטוב (יש דברים כאלה), שעובד בתחנה. הוא מספר שרוב הקריאות באזור נוה שאנן כרגע הן לגבי נרקומנים שנכנסים להשתמש בבנייני מגורים, והפעילות היא בעיקר להזיז אותם ממקום למקום. אין סגר, ריכוז במקום מסוים, או דאגה לתחליפי סם. הוא לא יכול לספר על היערכות מיוחדת למצב מבחינת טיפול בנרקומנים ודרי רחוב, ומאמין שבבוא העת המשטרה פשוט תאלתר.  

מרחוק אני רואה אותה יושבת לבדה בפינת הרחוב, מחוקה לגמרי, ממלמלת מלמולים. יוליה היפה, המצחיקה, החכמה, יוליה הקולית, יוליה שכבר יש לה גיבנת מעשרים שנה של צלילות. "יוליה, איפה את?? אני מחפש אותך כבר כמה ימים!"

אי אפשר להבין מילה. 

יוליה אני דואג לך, הולכים לסגור את העיר. מה תעשי?  איפה תלכי?

**&^%$@@$*(_)&^%$$#)*^

אין אף אחד בבית. 

"יוליה", אני נוגע בה, מנער אותה, ולעזאזל עם ההנחיות. רק מלמולים, אי אפשר להבין מילה. אני מסתובב ללכת. פתאום היא קוראת לי: "דני!"

אני מסתובב בשמחה. 

"תביא 200 שקל".