איחוד בין העבודה למרצ הוא כנראה פוליסת ביטוח הכרחית מפני אחוז החסימה באחת ממערכות הבחירות הקריטיות בהיסטוריה של מדינת ישראל. כדי להשיג את פוליסת הביטוח הזו, הסכימו חברי וחברות כנסת משתי המפלגות לסכן ביודעין את סיכוייהם וסיכוייהן להיכנס לכנסת הבאה. אי אפשר לזלזל בזה.
אבל האיחוד הזה עלול לסכן הרבה יותר מאת הקריירה הפוליטית של כמה אנשים. הוא מציב שאלה על עתידו של המאבק בכיבוש בכנסת, מאבק שרבים מדי בכנסת זנחו למשך זמן רב מדי. הפחד להזכיר את הכיבוש הוא מחלתם של רבים בשמאל הציוני. חברי וחברות כנסת שהחליטו משום מה כי דיון על המשימות שאליהן אנו שולחים חיילים אינו מתפקידה של מפלגה חפצת שלטון.
במשך שנים פוליטיקאים בישראל קיוו שאם הם לא ילחמו על העמדה המדינית שלהם, המצביעים ישכחו שיש להם כזו; שאם הם רק ידברו מספיק על כלכלה, אנשים יהיו מוכנים לוותר להם בסוגיות של שלום וביטחון. זה לא עבד ולא יעבוד. אתה לא יכול להתייחס לעמדות המדיניות שלך כאל מחלה שצריך להסתיר, בלי שגם אחרים יתייחסו אליהן כך.
בניגוד לעבודה או גשר, מרצ לא פלירטטה עם הטענה שהיא מעולם לא היתה מפלגת שמאל.
שמעתי הרבה ביקורת על מרצ במשך השנים. חלק ממנה השמעתי בעצמי. אבל מרצ היתה המפלגה היחידה שבסיס המצביעים שלה הוא יהודי וציוני, שהחליטה לקחת על עצמה את המאבק בכיבוש. זה חשוב, בדיוק כפי שהיתה חשובה נוכחותם של לבנים בהפגנות זכויות האזרח הגדולות בארה"ב בשנות השישים.
מרצ מנעה מנציגי הכיבוש והסיפוח בכנסת לדחוק את המאבק הזה למגירת "מאבקים של ערבים", שממנה קל כל כך להתעלם; היא היתה גשר הכרחי, ובשעותיה היפות היא התוותה אפשרות לישראליות אחרת מכוס התרעלה שבימין מוכרים כפטריוטיות. את זה אי אפשר לקחת ממנה.
בניגוד לעבודה או גשר, מרצ לא פלירטטה עם הטענה שהיא מעולם לא היתה מפלגת שמאל. חברי הכנסת של מרצ גם מעולם לא נתפסו מנסים לגרד שאריות הון פוליטי באמצעות תקיפת אקטיביסטים נגד הכיבוש אלא הפוך מכך. מרצ לקחה על עצמה בגאון את התפקיד החיוני של המאבק נגד הכיבוש. הקול הזה תמיד היה חשוב, אבל הוא היה קריטי במיוחד בתקופות חשוכות. וכאלה עברנו לא מעט בשנים האחרונות.
אסור לתת למהלך למרכז את מרצ, ואסור שהוא יהיה תירוץ למסמוס המאבק בכיבוש ונגד חזון האפרטהייד
על מנת לדמיין איך תיראה כנסת ללא הקול החד הזה, צריך רק לחזור לראיון שהעניק רפי פרץ בסוף השבוע. הראיון זכה לקיתונות של ביקורת, רובה המוחלט עוסק בהומופוביה של שר החינוך. רק חברי כנסת מעטים התייחסו לתמיכה המפורשת של הרב באפרטהייד. הם עשו את אותו חישוב פוליטי שהם עשו במהלך עשרים השנה האחרונות וקיבלו בדיוק את אותה התוצאה.
יש לקוות שהאיחוד הנוכחי יעלה יפה. יש בעבודה ובמרצ ח"כים חרוצים וראויים שאשמח לראות בכנסת הבאה. אבל אסור לתת למהלך למרכז את מרצ, ואסור שהוא יהיה תירוץ למסמוס המאבק בכיבוש ונגד חזון האפרטהייד וחובה להגדיל ולהרחיב את המחנה שנאבק למען העתיד של המקום הזה.
52 שנות כיבוש יצרו כאן ימין מסוג חדש. הימין הזה אכן לא מתנצל, אבל הוא לא מתנצל גם על שנאת נשים, שנאת זרים, שנאת להט"בים ושנאת ערבים. אם לא יקרה משהו מפתיע, גוש הימין בכנסת הבאה יכלול את פרץ, סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שההבדלים ביניהם ממילא קוסמטיים בעיקרם ונוגעים לשאלות של סגנון. בכנסת הקודמת מי שהתייצב מול האנשים הללו הם חברי וחברות הכנסת של מרצ יחד עם הרשימה המשותפת. זה התפקיד שהיא צריכה למלא גם בכנסת הקרובה.
