לעניי ישראל יש פנים ויש שמות. וכן, יש להם גם מקררים ריקים, אבל בשביל זה צריך שיהיה להם בית ולא תמיד יש. למעשה, גם כשיש להם את הפריבילגיה לקורת גג, היא לא תמיד ראויה למגורי אדם ולעתים גם מקרר אין להם. וכשיש להם מקרר אז מעט המצרכים שיש בו נזרקים כי אין להם במה לשלם את חשבון החשמל, וחברת החשמל מנתקת להם את הזרם והם מנותקים מחשמל כמו שהנגבי ושותפיו מנותקים מהמציאות.
המציאות הזו אינה מציאות חדשה. היא לא תוצאה של משבר כלכלי שהביא איתו נגיף הקורונה, אלא תוצר של מדיניות ארוכת שנים של ממשלות הימין. הנגבי לא צריך להתנצל על אמירותיו האומללות והמנותקות שתפסו בצדק את הכותרות. חברי הליכוד לא צריכים להיות מזועזעים ולהטיח בו כי אין לו רגישות. הם צריכים, כולם, להתנצל על כך שהביאו את ישראל לזמן משבר כשהמדינה כבר על הברכיים מחוסר ביטחון תזונתי, מחוסר רשת ביטחון סוציאלית, מחוסר זכויות לעצמאים, מחוסר יכולת למצות זכויות מבלי לעבור מסכת עינויים ביורוקרטית, שתחפש בכל שלב את הפרצה הכי קטנה כדי לשלול כל קצבת קיום אפשרית.
למציאות העגומה הזו טרום הקורונה, מצטרפים מאות אלפים של מובטלים, שחלקם לא זכאים לדמי אבטלה, מאות עצמאים שחלקם הגדול לא זכאים למענק, קשישים בעלי קצבת זקנה מגוחכת שאיבדו מקום עבודה שאיפשר להם לשרוד, ועשרות אלפים של צעירים שפוטרו ממקום עבודתם או הוצאו לחל"ת וכשעתידם התעסוקתי לוט בערפל הם נשברים תחת עול השכירות, וברוב המקרים חוזרים להורים, כשיש הורים לחזור אליהם.
אחד מהצעירים האלה הוא בן יצחק פינסו, בן 23, נכה מאובחן במניה דפרסיה, שעד אפריל עבד בצוות בידור בבתי המלון באילת והצליח להשלים הכנסה מפני שלא הצליח להתקיים מקצבת נכות בלבד. עבודתו כללה גם מגורי עובדים שיחד עם הוצאתו לחל"ת נדרש לפנות.
לאחר שפוטר הוא לא היה זכאי לקבל דמי אבטלה מפני שלא היה לו מספיק ותק במקום העבודה. פינסו, שהוריו משתייכים לקבוצות סיכון וחיים בבתים קטנים, מצא עצמו ללא קורת גג ומזון. הוא פירסם את מצוקתו בקבוצת עצמאיים אילתיים, שם קיבל הצעה ללון ביחידת דיור במשך כמה לילות עד שיוכל להסתדר, וקיבל תרומות של אוכל מבושל שתושבי אילת הביאו לו.
"כשהחל הסגר הראשון היו לי 1,000 שקל בכיס. נסעתי לתל אביב, חשבתי ששם אמצא עבודה. גיליתי שאפילו שם המצב גרוע וחזרתי לאילת. ביקשתי מאחד החברים לישון אצלו, אבל הייתי צריך לעזוב כי הוא בעצמו גר במגורים של המלון ואסור היה לו להכניס אותי. לא נעים לי לבקש אוכל מאנשים, אבל אין ברירה נשארתי בלי שקל. חיפשתי עבודה אחרת, אבל אין".
עוד מוסיף פינסו: "אני זקוק לעבודה לא רק בגלל הכסף. בגלל המניה דיפרסיה אני חייב לזוז, להיות בפעולה, אני לא יכול להישאר בבית ולתת לעצמי לשקוע במחשבות. אני צריך כדורים, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות. וגם כסף לאוכל אין לי. כדור אתה לא לוקח אם אין לך מה לאכול לפני".
"כשהחל הסגר הראשון היו לי 1,000 שקל בכיס. נסעתי לתל אביב, חשבתי ששם אמצא עבודה. גיליתי שאפילו שם המצב גרוע וחזרתי לאילת"
לאחר שעזב את יחידת הדיור הצליח לשכור דירה באילת לתקופה קצרה, ושוב מצא עצמו ללא אמצעים ונאלץ לישון על שפת הים במשך כמה ימים כשהוא מתקיים מתרומות מזון. פינסו מספר איך הוא שילם את דמי השכירות בגובה קצבת הנכות שלו ולא נשאר לא כלום, איך קיבל את תרומות המזון ואכל יום כן יום לא כדי שישאר משהו.
רק לפני כמה ימים החזירו אותו לעבודה בצוות הבידור של המלון וכבר מודיעים לו שהם שוב סוגרים. "אנשים כמוני לא זכאים לכפל קצבאות, ואי אפשר להתקיים מקצבת נכות. אני מסכים להתראיין בשמי המלא כי אני רוצה להיות הקול של כל האנשים האלה". פינסו נמצא במלונית ששכרו לו לשבעה ימים ואינו יודע לאן יילך לאחר מכן.
פינסו הוא אחת הדוגמאות הממחישות היטב את המצב העגום של אוכלוסייה מוחלשת עוד לפני ימי הקורונה ואת ההידרדרות המהירה שלה בעקבות המשבר. והוא לא היחיד.
כאקטיביסטיות, אנחנו מקבלות כל יום עשרות פניות לסלי מזון, לבקשות סיוע בתשלום חשבונות חשמל ועכשיו אף החלו להגיע קריאות לעזרה ברכישת ציוד בית ספר לשנת הלימודים הקרובה. מדי יום אנו מעלות פוסטים ברשתות הקוראים לתרום ולסייע בצרכים הבסיסיים ביותר. מפדים להיגיינה נשית ועד תחליפי חלב לתינוקות ובגדים. וכמובן, מצרכי מזון. לא משנה איזה. הם רק רוצים לאכול. הם מבקשים ומבקשות בגדים יד שנייה, כל דבר שרק יוכלו לתרום להם במקום לזרוק. כל דבר. כך נראית חרטא של מציאות.
אנחנו מקבלות כל יום עשרות פניות לסלי מזון, לבקשות סיוע בתשלום חשבונות חשמל ועכשיו אף החלו להגיע קריאות לעזרה ברכישת ציוד בית ספר לשנת הלימודים הקרובה
יש כאלה שהקורונה שהביאה אותם לפת לחם, קרתה כבר מזמן, לפני הופעת הנגיף. לא קראו לה קורונה. היא יכלה להיות תאונת דרכים שהפכה אותם לנכים והכניסה אותם למעגל העוני, היא יכלה להיות אלימות במשפחה, גירושים, הגירה, זיקנה ללא פנסיה, כל דבר. את חלקם הגדול כינו לא פעם "פרזיטים" "אוכלי חינם". כי לעוני שלהם, אין לגיטימציה, זה לא כמו עוני של קורונה. כי עוני של קורונה ברור שהוא קרה לאנשים חרוצים שתמיד עבדו ולא התעלקו על השלטון, כמונו, העניים שקדמו למשבר.
במחקר שערך המוסד לביטוח לאומי צוין כי מאז שנות האלפיים ישראל מובילה בשיעורי עוני מבין המדינות המפותחות בOECD ועומדת על שיעור עוני של כ20%. העוני הביא למציאות בה הרבה משפחות סבלו מאי ביטחון תזונתי שלא קיבל מענה מהממשלה, כך נוצרו יוזמות רבות למתן סיוע במזון למשפחות הנזקקות.
ממחקרים שפורסמו במכון המחקר אדווה, צוין כי "ב-2018, שיעור העוני של משפחות עובדות היה 12.6%. עוד נכתב במחקר כי "רשת הביטחון הסוציאלי מדוללת עד מאוד ואינה יכולה עוד לספק סיוע ביציאה מעוני או הגנה ראויה לשמה מפני הידרדרות לעוני". אם זאת היתה המציאות שקדמה למשבר הכלכלי, מה מצפה לעניים החדשים?
עניים חדשים או ישנים, עכשיו כולם צריכים יחד להילחם על הפירורים, על התורים במשרדי הממשלה, על זלזול הפקידים, על דירות דיור ציבורי שלא נבנו, על רווחה קורסת, ועל אותם סלי מזון שאוספים ארגונים ופרטים כדי לנסות, במעט, לכפר על מדיניותה ההרסנית של הממשלה עבור המוחלשים.
אולי דווקא בגלל המנגנונים האלה, הממשלה כל כך מנותקת. אולי בגלל זה הנגבי וכלל חברי הליכוד הצביעו במעט הימים שהוא שר לענייני כלום בממשלה הכי מנופחת נגד הצעת חוק לקצבת אבטלה לעצמאים, ונגד חוק של הגדלת קצבת הנכות למונשמים – כי יש חברה אזרחית שמנסה לא לקרוס תחת העול שהממשלה מייצרת. אנחנו עוזרים להם לא לראות את את הקריסה. עוזרים להם לא לראות את פינסו.
