קניידלך. אני מרשה לעצמי לנחש שעבור מרבית הקוראים, קניידלך היו משהו שפשוט תמיד נמצא על שולחן החג. באופן תיאורטי אנחנו יודעים ממה הם עשויים, אבל לסדר הם פשוט מגיעים מעצמם. אתמול, ושוב מדובר בניחוש מושכל, כולנו למדנו בזריזות את האמנות העתיקה של כדרור קמח מצה מעורבב עם מים, בצל מטוגן וביצה.

 נגיף הקורונה מלמד אותנו שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו המון דברים. עד לרגע זה מדובר בעיקר בתחום המזון: הכנת חומוס, אפיית חלות וכו'. במידה והסגר יתארך, אני מנבא שכישורים נוספים יתווספו. החל בהנדסת חשמל ועד לקטות, הרשת מאפשרת לנו ללמוד כמעט כל דבר בעודנו רובצים על הספה. מעולם לא היה קל יותר להפוך לעל-אדם.

עם זאת, בעודנו מחפשים אחר האולר השווייצרי שקיבלנו לבר מצווה (הפריט היחיד שעומד כרגע בינינו לבין הישרדות בעולם פוסט אפוקליפטי), מן הראוי לשים לב גם לאופן שבו המשבר מעלה על נס ערכים של עזרה, שיתופיות, ערבות הדדית וקהילתיות. אלה האחרונים אינם מפתיעים. בין אם כמסייעים ובין אם כנתמכים, שבר בהתנהלות התקינה של הדברים, כמעט תמיד דוחף אותנו לזרועות אחרים.

חלוקת סלי מזון, תמיכה בעסקים קטנים, שיחות נפש ארוכות עם קשישים גלמודים – אכן מתבקש להתרפק על האחדות והאנושיות שמתגלה ברגעיה היפים (חרדים וחיילים מסרבים להיות אויבים!). עם זאת, חשוב לא פחות להידרש לשאלה מדוע אנחנו זקוקים למלחמה או מגפה כמצע שעליו, ודומה שרק עליו, רגעים אלה יכולים להתגלות במלוא הדרם.

כמו לעניין ירידת קרנה של הבטלה, והפיכתה של העבודה היומיומית לתכלית עליונה, גם חקירה על אודות התערערות מושג הקהילה והזינוק החד במניות של תפיסת האינדיבידואל, דורשת מאיתנו לנבור בעבר.

הקהילה כמגדירה, תומכת ושופטת

עד למאה ה-16 האינדיבידואל, כפי שאנחנו תופסים אותו כיום (ובדרך כלל גם את עצמנו) לא היה קיים. בחברות העתיקות ובימי הביניים, האדם תפס את עצמו ואת עצם קיומו כנגזרים ממעמדו בחברה, מהתפקיד שהוא ממלא בה ומקשריו עם הזולת. הקהילה שהקיפה אותו כוננה את זהותו, הגדירה אותו, תמכה בו (ובעת הצורך שפטה אותו) ובלעדיה לא היה לו קיום.

הרנסאנס, שהחל במאה ה-14, ערער לראשונה על תפיסת האדם המקובלת, והעלה על נס את היחיד כפרט בודד, בלתי תלוי בסביבה, אשר נישא באופן עצמאי על גלי יוזמתו האישית. אולם מהפכה תרבותית זאת הקיפה לא יותר מכמה רבבות, שחסו תחת הגנתם של אצילים ובעלי ההון. שאר תושבי יבשת אירופה נאלצו להמתין עד למאה ה-16, אז התרחשה הרפורמציה הפרוטסטנטית. תחת מהפכה דתית זאת, העבודה הפכה לייעוד, הכסף לסממן לגאולה, ומושג האינדיבידואל לדחיפה שלה הוא נזקק כדי לפרוץ לעולם הרחב.

עד לרפורמציה, היחיד היה חלק מתוכנית אלוהית גדולה, שכדי להגשימה היה צורך בפעולה מאוחדת של כל בני האדם. קהילות היו נגאלות יחדיו או שלא היו נגאלות כלל (מסיבה זו ממש, הפך צייד המכשפות לספורט פופולרי במיוחד במאה ה-15: קיומה של מכשפה בכפר, או אפילו במחוז כולו, העמיד בסכנה את גאולתה של הקהילה כולה). 

הדת החדשה זיעזעה את תפיסת העולם הישנה: הגאולה לא היתה עוד עניין לעיסוק קולקטיבי וקהילתי. מעתה כל אדם נשפט לבדו בפני האל. עד לאותם ימים, המחשבה כי אדם יכול לזכות בגאולת נפשו, בעוד שכנו עוסק מדי ערב בפולחן שחור, כלל לא עלתה על הדעת. כעת היא חלחלה אט אט לתודעת המאמינים. כל אחד לעצמו, בשביל עצמו ולמען עצמו. 

אינדיבידואליסט או קולקטיביסט

הופעתו של האינדיבידואל והעלייה ברמת החופש האנושי, היו בעלי אופי דיאלקטי. מחד, התחזקות: שליטה בטבע, עליית התבונה והחשיבה הביקורתית, צמיחה ביצרנות האישית ובעיצוב תפיסת האוטונומיה. מנגד, הִתיַחֲדוּת (Individuation): ויתור על קשרים ראשוניים (קהילה, מעמד חברתי ואמונה דתית) שהקנו ביטחון בעבר, הותיר את היחיד בודד, מנוכר וחסר ביטחון באשר למקומו ולתפקידו בעולם.

אריך פרום, בספרו מנוס מחופש, מתייחס לדיאלקטיקה זאת וכותב: "אילו רק היה תהליך ההתפתחות האנושית הרמוני, אילו היה מתנהל לפי תכנית מסוימת, אזי שני היבטיו של תהליך זה – ההתחזקות וההִתיַחֲדוּת הגוברת – היו מגיעים לאיזון מושלם". האיזון, לשיטתו של פרום, טמון ביכולת של היחיד לחזור ולהתלכד עם הזולת, עם הטבע ועם עצמו, מבלי לוותר על העצמאות והשלמות העצמית שלו.

האיזון, לפי פרום, טמון ביכולת של היחיד לחזור ולהתלכד עם הזולת, עם הטבע ועם עצמו, בלי לוותר על העצמאות והשלמות העצמית שלו

למרבה הצער, איזון הוא דבר מה שאנחנו, כחברה, לא טובים בו. כיום, דומה שיש לאדם שתי אפשרויות בלבד. אחת. להיות אינדיבידואליסט גאה, בוגר מצטיין שסיים את לימודיו בבית מדרשה של איין ראנד, מהלל את החירות ורואה בכל חולשה אנושית תוצאה של בחירה חופשית אומללה. השנייה, להיות קולקטיביסט שממלמל את כתביו של מרקס, מצפה בקוצר רוח למהפכה הקומוניסטית הבאה ומבקש להלאים את החיים עצמם.

רוב האנשים ממוקמים על הרצף בין הקצוות האלה, אך בשנים האחרונות, ולא מעט בהשפעת הרשתות החברתיות, קולם הולך ונבלע בשאון הקצוות. את המציאות הזו ניתן לשנות. במקום קיצוניות, הנובעת מצורך בהתבדלות חברתית, ראוי לאמץ השקפה הרואה בכולנו חלק מקבוצה אנושית אחת, קהילה. 

קהילה בהגדרה הנה: "אוסף של אנשים שיש להם מטרות משותפות". התרגלנו להשתמש במושג הזה במובן מגביל ומצמצם – הקהילה החרדית, הקהילה הגאה, הקהילה האתיופית. אבל למען האמת, האנושות כולה היא אוסף של אנשים בעלי כמה מטרות משותפות: חיים מתוך חירות, שלום ואחווה. שימור המערכת האקולוגית בצורה טובה. שגשוג וקדמה שתוביל לרווחה לכמות הגדולה ביותר של אנשים. מאבק באיומים המרחפים מעלינו בכל עת, כמו למשל, מגפה.

רק כשנדע להרחיב את מושג הקהילה ולהחיל אותו על העולם כולו, נוכל באמת להשתחרר מהדפוסים המגבילים אותנו, אשר פעם אחר פעם דוחפים אותנו אל עבר התבדלות, לאומניות, סכסוכים וצרות אחרות.

התלכדות עם הזולת והעולם

השקפה מעיין זו, המבקשת לראות בחברה האנושית כולה "קהילה", מחייבת התמודדות עם רעיון היחיד (האינדיבידואל) הבלתי תלוי, והנה תרגיל מחשבתי שיכול להוות צעד ראשון.

בדת הבודהיסטית קיים רעיון ה"אין אני". זהו תרגיל בניסיון להגדרה עצמית. "אמור לי מי אתה", מבקש המורה, והתלמיד משיב: " אני אבא של… אני עובד ב… אני חבר של… אני אוהב פעילויות ב… אני חולם על…", וכך הלאה. כל ניסיון להגדרה עצמית עובר בהכרח דרך העולם שמחוץ לנו. נסו זאת בעצמכם ותיווכחו. האינדיבידואליזם, ההגדרה וההגשמה העצמית חסרים משמעות מחוץ לסך כל הקשרים שיש לנו עם העולם והזולת, עם "האחר".

אינדיבידואליזם, ההגדרה וההגשמה העצמית חסרים משמעות מחוץ לסך כל הקשרים שיש לנו עם העולם והזולת

אין באמור כדי לטעון שהקיצוניות השנייה טובה יותר. הקולקטיביזם בצורתו הרדיקלית גובה מחיר כבד מחירות הפרט. בהתחשב בכמות הדם, היזע והדמעות שהושקעו לאורך ההיסטוריה המודרנית כדי להשיג את אותה חירות, תהיה זו טעות למהר ולוותר עליה בשם רעיון מעורפל של טובת הכלל. מה שמחזיר אותנו לפתרון האיזון שאותו הציע פרום – יחס פעיל של אחווה כלפי כל בני האדם ופעילות ספונטנית של אהבה ועבודה.

החופש החיובי במשנתו של פרום, החירות העליונה שאליה יכול האדם לשאוף, מתבטאת דווקא בהתלכדותו עם הזולת ועם העולם. רעיונות אלה מהדהדים תפיסה בודהיסטית (שממנה הושפע פרום), הרואה בהשתחררותו של האדם מן הסבל צעד ראשון, שלאחריו מוטל עליו לסייע לאחרים בתהליך השחרור.

הנדר הראשון שנאמר בכל יום במנזרי זן הוא: "הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם". זוהי תפיסה הוליסטית המזהה תלות בין אושרו של האדם הבודד לעולם שבו הוא חי ופועל. רווחתו של האחד מושפעת מסבלו של האחר. עושר נמדד ביחס לעוני שמתקיים. אם לנקוט בלשון הגזמה, הקהילה האנושית מאושרת יחדיו, או שאינה מאושרת כלל.

הכמיהה לתקשורת לא מתווכת

ייתכן וזה מוזר לכתוב על קהילה בימים שבהם התקהלות אסורה. אבל במובן מסוים, הקורונה מעוררת תקווה. המשבר יוצר באופן אינטואיטיבי "יחס פעיל של אחווה". אנשים משתפים בכישורים, בידע ובזמן. רבים מחפשים באופן אקטיבי דרך בה הם יכולים לתרום לעולם: לבשל מזון ולחלק לנזקקים, לפתח אפליקציה לשיתוף פאזלים, להעלות בזום שיעורים מצולמים, להמשיך ולתמוך כלכלית בנותני שירותים, גם כאשר אלה לא מסופקים, מתוך מחשבה על העתיד.

הקורונה היא גם הזדמנות להבין שכמעט כל בחירה שאנחנו עושים משפיעה על העולם והקהילה (האנושית) שבה אנחנו חיים. מה אנחנו אוכלים, איפה אנחנו קונים, כיצד אנחנו מתניידים – כאשר מתקיים מחסור במוצרים, כאשר עסקים תלויים על בלימה, כאשר התחבורה הציבורית מושבתת כמעט לחלוטין – כל אלה מתגלות כשאלות מוסריות ממדרגה ראשונה. ככאלה, התשובה עליהן תקפה לכל זמן ומצב.

התמיכה בעסקים הקטנים, למשל, מחממת לב, אנו רואים אותה כעת בשעתה היפה. אבל רכישה מעסקים קטנים ויצרנים מקומיים רצויה לא רק בעיתות משבר, כשהם מצויים על סף קריסה. היא הבחירה הנכונה, מאחר וכלכלת הרשתות והתאגידים פוגעת במרקם החברתי בכל דרך אפשרית. כשאנחנו קונים מעסקים קטנים, אנחנו מבטיחים שהכסף שלנו יגיע לכמה שיותר ידיים פרטיות.  

גל ההתנדבות והעזרה לאחרים, בבישול, בהשגחה על ילדים, בהסעות ועוד, מעורר התרגשות. הוא נדרש לא רק בזמן מגפה, אלא כפעילות טבעית ושגורה – וכמרד בתקופה הרואה בהזדקקות סימן לחולשה. יחסי אדם-זולת-עולם הם מערכת הוליסטית. אם אנחנו רוצים להגדיל את האושר והרווחה של הקהילה האנושית, ואנחנו לא יכולים להזניח אף פרט במשוואה.

ויש עוד דבר שהקורונה מביאה עמה. אולי החשוב ביותר לענייננו. בתקופה שבה נראה שכולנו התרגלנו לחיות "לבד", בין ארבע קירות, עם מגוון ערוצי תוכן וצי זמין של שליחויות – המגפה מזכירה לנו עד כמה האדם הוא יצור חברתי, עד כמה אנחנו זקוקים לאחרים. 

אנחנו יוצאים למרפסות, לגגות ולחצרות. אנחנו גוררים שולחנות חג לרחובות, אנחנו עושים דברים שלא חלמנו לעשות, רק כדי להיות בסמיכות לאחרים, ביחד עם עוד אנשים. אנחנו מגלים מחדש עד כמה אנחנו כמהים לתקשורת לא מתווכת, גם אם ממרחק של לפחות שני מטרים. עד כמה האנושיות שבנו זקוקה לחיכוך מתמיד עם אחרים. עד כמה אנחנו מתגעגעים. 

אולי, כשהמגפה תחלוף, נצא מהסלון אל העולם, ונישאר בתוכו.