בשמאל הישראלי רואים הבטחה אדירה בתוצאות הבחירות, ומבטיחים להמשיך לעשות ביתר שאת בדיוק את מה שעשו עד עכשיו והצליח כל כך. "נוסחה מנצחת לא מחליפים", לחשו במפלגות השמאל בבוקר שלאחר הבחירות, "וגם סוס מנצח לא מחליפים". זקני המחנה, מגדלי אספסת בני 104 מדגניה (מראשוני התינוקות של העלייה השניה), הוסיפו: בוודאי שלא מחליפים סוס מנצח עם נוסחה מנצחת. זה הרי יהיה שיגעון גמור.

בשמאל מבטיחים: נמשיך בכל מה שעשינו עד היום. ננאם נאומים לא מובנים שבהם נזייף כעס, עלבון, זעזוע, תדהמה, חוסר אמון, השתאות, ספיקת כפיים, מחאה וביקורת; נמשיך לייצר סרטוני פייסבוק קטנים ומשעשעים שיבלבלו בינינו לבין רשת מרכולים קטנה בעיר תל אביב; נמשיך להתגייס ליחידות קרביות ולאכוף את הכיבוש או, למצער, למודיעין, שם נבנה את התשתית האנושית והטכנולוגית לבניית אימפריית הרשע של הפשיזם העולמי העולה בהנהגת נתניהו. אל תראו אותנו ככה. אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים, ויש לנו בשורה.

״הישראלים הם זבל. ערימות של זבל,  פחים של זבל, פריטים בודדים של זבל״.

מיזם חדש: שותפות יהודית-צ'רקסית רבת-עוצמה להצלת הדמוקרטיה הישראלית

עיזאת עיזאת, מורה למתמטיקה מהכפר הצ'רקסי בילהאר שבגליל המערבי, ודוקטור לילך אנטבי-ווסרמן מהיישוב עומר בנגב השיקו אחר הצהריים את "אהוואת אל סלאם", תנועה חוצת מגזרים וקהילות לשיתוף פעולה נרחב בין היהודים לצ'רקסים בישראל, אשר לטענת המארגנים עשויה לשנות מן הקצה אל הקצה את המפה הפוליטית בישראל.

---

"אנשים לא מבינים את העוצמה של חיבור יהודי-צ'רקסי", הסביר עיזאת. "אבל זאת עוצמה עוצמה יעני". ודוקטור אנטבי-ווסרמן (רעייתו של האלוף ניר אנטבי, ראש מדור תכנון) הוסיפה: אנחנו כל הזמן יושבים ואומרים מה יהיה, מה יהיה. אז הגענו, עיזאת ואני, כדי לומר: יש מה לעשות. חיבור יהודי-צ'רקסי הוא העתיד של המקום הזה.

טובי פרשני השמאל במיקרו-טורים מיוחדים לרגל ההישג בבחירות: אורי משגב על כמה זה מדהים ושערורייתי מה שקורה; רוגל אלפר על נתניהו, משאית הזבל של החברה הישראלית; סרנה על נפיחת רעיית ראש הממשלה בלימוזינה אחרי קבלת פנים חגיגית; ציפר על הריחות האהובים של שרה

משגב: תראו, קורה פה משהו מדהים ושערורייתי. משהו שלא יעלה על הדעת. אני בכלל בהלם שקורה כזה דבר.

אלפר: הישראלים הם זבל. ערימות של זבל,  פחים של זבל, פריטים בודדים של זבל. נתניהו הוא משאית הזבל והוא אוסף את הישראלים, פריטי הזבל השונים, למזבלה התנכ"ית שהיא סופנו האפוקליפטי המזובל.  

סרנה: שלוש בלילה. על הקו ידיד, עובד באחת השגרירויות האירופיות בתל אביב. "מדובר במידע בדוק", הוא אומר. שרה יצאה מקבלת פנים בשגרירות ובאיזור צומת גלילות צעקה "שתלכו כולכם לעזאזל" ונפחה כל כך חזק בלימוזינה ששלושה מאבטחים נזקקו לטיפול רפואי.  

ציפר: אני כל כך אוהב את הריחות של שרה. מעולם לא הרחתי ריחות כאלה. הם מזכירים לי את ארץ התנ"ך. גם את של בנימין אני אוהב, אבל הריחות של שרה – והקולות של שרה – מפוצצים במוחי את מעמד הר סיני ומורשת ישראל הקדמונית. אני מתלטף, אני מתפייט, אני זולג, אני ביצה שייבשו חלוצי ישראל השמאלנים, חסרי האלוהים והלחלוחית.  

החיים ממשיכים – אבל לא ברור למה. טור תמיכה נפשי מיוחד של הפסיכיאטר יורם יובל

ראו, אנחנו בחיים. אנחנו בחיים באופן מורכב, כלומר אנו מעדיפים להיות מתים ולנוח בקבר בלי טלפונים, בלי דיווחי מס, בלי קשרים בלתי נסבלים ובלי האנושות באופן כללי. למרבה הצער, ואני מדבר כאן בזהירות, חלק מאיתנו אינם מתים עדיין.

כלומר צריכים להתמודד עם ערימת האשפה המצחינה שנקראת החיים. עלינו לחייך, כמובן, ולא לנפץ אגרטלים על ראשיהם של בני שיחנו או להעלות באש סניפי בנק, אך מתוך הבנה שבכל עת זה בדיוק מה שהיינו מעדיפים לעשות.

בנקודה גורלית זו בחייה של המדינה אני הייתי מציע לאנשים להביט במבט מורכב על המתרחש, ולזכור שלא רק יכול להיות גרוע יותר אלא שבמידה רבה מאוד ודאי שיהיה גרוע יותר, ולכן לעומת הסבל הבלתי נמנע שצפוי לנו מחר חיינו כרגע הם בגדל סיוט נסבל יחסית.

ומי שמסוגלים לשאת את היות החיים סיוט נסבל יחסית, הם כבר בשלים לסיים את הטיפול. ואת החיים עצמם. שזה הדבר החשוב באמת.  

כמו להיות בלוויה של עצמך: טור אורח של הסופר יהושוע שלזינגר

רבים פונים אלי ואומרים לי: בכל דבר אתה מוצא את הפרספקטיבה החיובית. מצא נא, אם כך, את הפרספקטיבה החיובית בייסוריי גסיסתו של השמאל הישראלי, הנדמים כאינסופיים. עונה אני להם, ובת שחוק על פני: אין בעולם אדם שיכול היה להיות נוכח בלוויה של עצמו. שהרי מטבע הדברים לוויה נערכת רק לאחר המוות, שהוא זמן שאחריו כבר לא מרגישים ולא יודעים דבר.

והנה אנו, בשמאל הישראלי (והשמאל הציוני במיוחד, כלומר זה שמוחה נגד הכיבוש בעודו משרת ולוחם בעדו), זכינו למתנה מופלאה זו, להיות נוכחים בהלווית עצמנו, ובהכרה מלאה.

אנחנו, שנולדנו עם המקום הזה, מתים ומביטים בו ממשיך בלעדינו, אחר מכל מה שחשבנו ודמיינו. אחרים רואים בזאת רק סבל. אני רואה בזה גם שיעור עצום בענווה, ומתנה עצומה ובלתי שגורה של פרספקטיבה. אנחנו, בשמאל הישראלי, חיים את הלוויה של עצמנו.