עודד ידעיה, צלם ומורה לאמנות בן 77 ומנהל בית הספר מנשר לאומנות, הגיע בנובמבר האחרון למסיק זיתים באזור שכם. מטרתו הייתה לסייע לתושבים המקומיים ולתעד את חיי השגרה של האוכלוסייה הפלסטינית. מה שקרה רגע אחרי שהגיע היה אלימות גסה: אבן פגעה בראשו, אובדן הכרה, דימומים ושבר בלחי. לדבריו, במקום נכחו פעילים נוספים ותושבים מקומיים, אך לא הייתה נוכחות מיידית של כוחות ביטחון. האירוע הסתיים ללא מעצר, ורק לאחר זמן הגיע טיפול רפואי – התוקפים כבר לא היו שם.
התיק נסגר בטענה כי "לא אותרו חשודים", אבל זה אינו מקרה בודד. מקרים דומים של אלימות כלפי פלסטינים ופעילים ישראלים מסתיימים לא פעם ללא כתבי אישום, ומעמיקים את תחושת חוסר האכיפה בשטח. "זה לא סיפור חריג", אומר ידעיה. "זו שגרה. אלימות פיזית, פגיעות ברכוש והקצנה לאומנית חוזרות שוב ושוב. כשהתופעה אינה מטופלת, היא מפסיקה להיות חריגה והופכת לנורמלית".
בשבוע שעבר הופץ מכתב המחאה של אנשי ונשות תרבות נגד אלימות יהודית בגדה, שחושף פער עצום בין כוונה לעשייה אמיתית, וגם את הכשל המוסרי של מי שלוקחים על עצמם "תפקיד של זרקור מוסרי", המוציא מידי חובה פעילות ממשית נגד הטרור היהודי. בראיון עם ידעיה שוחחנו על אקטיביזם, על פחד, ועל ההשפעה של מכתבי מחאה על שינוי המציאות האלימה בשטח.
מהשגרה לשיא ההקצנה
עודד, לאורך השנים אתה מגיע לשטחים כדי להתמודד עם מתנחלים. האם הרגשת שינוי בהתנהגותם?
"יש הקצנה אדירה. עשרים שנה, עד המלחמה, בעיקר הייתי בהפגנות נגד הגדר, התנחלות חדשה או סגירת כביש. היום הפלסטינים לא יוצאים למרעה. הפורעים היהודים נכנסים עם העדרים והטרקטורונים, שורפים בתים ומכוניות, מרססים בגז פלפל, זורקים אבנים, מכים באלות ואפילו יורים והורגים פלסטינים בתוך הבתים שלהם״.
אתה מגיע כמעט מדי שבוע, גם אחרי הפציעה הקשה. אתה לא חושש?
"גם הפציעה שלי הייתה עלולה להיגמר במוות. אבל אם בגיל 18 הייתי מוכן לזה – אז גם היום. זה לא שמשעמם לי, כמובן, גם בלי זה״.
מכתב מחאה או הצגה מוסרית?
אנשי תרבות חותמים על מכתב שמופנה לגורמי הביטחון. האם יש לכך השפעה אמיתית?
"לצערי, מול הממשלה הזו מכתב כזה ממש לא נחשב. מצד אחד אני מעריך כל עצומה, תרומה או הפגנה. מצד שני, חשוב לראות הזדהות – אפילו במודעה״.
מה אנשי התרבות בוחרים לא לעשות?
"כל אחד לפי יכולתו. השבתת מוסדות תרבות לא תעזור. אבל כסף לפלסטינים תמיד חשוב מאוד״.
הגיע הזמן לפעול ולא רק לדבר
אתה נמנה עם מעטים שפועלים בשטח. האם אתה מרגיש בודד?
"יש לי תמיכה מצוינת מהמרצים והסטודנטים. עכשיו כולם יודעים על הפעילות שלי. רוב אנשי התרבות בצד הנכון, אבל לא כולם מוכנים לצאת למעשים״.
מה אפשר לעשות כדי לשנות את המציאות?
"אם בכל כפר שמועד לפורענות היו משמרות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, 20 איש בכל פעם – זה היה מרתיע את הפורעים״.
האם לאמנות יש כוח להשפיע?
"אמנות לא משפיעה מיד. כמו לימודי פילוסופיה ומוסר – צריך לגדל דור עם ערכים. האמנות והחינוך לאמנות חשובים, אבל זה תהליך ארוך״.
הצבא, המשטרה והמערכת הפוליטית
האם אפשר לצפות מהצבא ומהמשטרה לפעול?
"הצבא – כיתות כוננות או הגמ"ר. המשטרה – גם היא מורכבת מתושבי התנחלויות. כשהם באים, קודם מרגיעים את המצב ואחר כך עוצרים אותנו או את הפלסטינים. אבל זה עדיף על שריפה והרג״.
לאן בנימין נתניהו מוביל אותנו?
"השאפתנות של ביבי להישאר בעמדת הכוח היא ללא גבולות. כפי שגרם ל-70 אלף הרוגים בעזה תוך שנה וחצי ועוד 3,000 שלנו – כך ימשיך בלי מעצור בלבנון, איראן וכו׳״.
תרבות מחאה שמסתפקת בעצמה
המכתב של אנשי התרבות אינו משנה מציאות – הוא סימפטום של תרבות מחאה שמסתפקת בעצמה. בעוד המכתבים מתפרסמים והחתימות נאספות, בשטח עצמו המציאות כמעט ואינה משתנה. הסיפור של עודד ידעיה מראה את התוצאה: אלימות מתועדת, פגיעה ממשית – ואפס תוצאה. "אם אין מי שמוכן לפעול בשטח, כל מכתב הוא רק תירוץ מוסרי – והאלימות ממשיכה״.
הזמן למחאות ולמכתבים שאין בהם כוח השפעה ממשי צריך לחלוף. אנשי ונשות תרבות צריכים לקחת אחריות ולפעול, כל אחד לפי הכלים העומדים לרשותו – דרך מילה, ציור, מוזיקה, מחול ושירה. אך בזמן שמוסדות תרבות ממשיכים לפעול כרגיל, לשבת על הגדר בזמן שהחברה הישראלית מאבדת את שאריות צלם האנוש – זו כבר אינה עמדה, אלא אדישות לגורלה של החברה הישראלית.
