"אני עני" – העדות המטלטלת שפורסמה לאחרונה כאן ב"מקום" – הציבה לפני מעמד הביניים הישראלי מראה שקרעה את מסווה הנורמליות, זה שמזין את ההונאה העצמית ושיתוף הפעולה עם משטר ההפרטה.

"אני עני" נהפך במהירות לתעודת הזהות של מעמד שלם של ישראלים ההולכים ומנושלים מבטחונם החברתי כתוצאה מהגידול המהיר והממאיר במספר "העובדים מן החוץ" בישראל. "עובדים מן החוץ" הוא מונח שהצענו כאן בעבר כדי לתאר עובדים המועסקים במגוון של דפוסי ההעסקה שרמת הניצול והפוגענות שלהם הולכת ומחריפה ככל שמעמיקה הפרטתו של שוק העבודה: עובדים בחוזה אישי, עובדי חברות כוח אדם, פרילנסרים למיניהם, עובדי מיקור חוץ, עובדי קבלן ועוד.

"אני עני" נתן כותרת ללא מובן: הוא תיאר את מה שקשה להסביר. ואולם כדי למנוע את ה"אני עני" הבא יש לעבור מתיאור התוצאות של הפרטת שוק העבודה, להסבר המדיניות שמחוללת אותו; יש לחרוג ממסגור ה"אני עני" כחוויה פרטית ולהבין אותה כחלק מתופעה רחבה של "אנחנו עניים", ויש להחליף את תחושת חוסר המוצא בהכרה שהפתרון לבעיית "האני" מצוי במסגרת "האנחנו", לעבור מהיחיד לרבים: החל בהתאגדות עובדים ועד מאבק פוליטי לביטול משטר ההפרטה ולכינון מדינת רווחה.

 "אני עני" יצר הזדהות עמוקה כל כך משום שהוא התמקד בחוויה אישית, פרי של מצוקה פרטית. ואולם, ביטול החוויה הזאת מחייב לחשוף את הכוחות הפוליטיים והכלכליים שמוסדו במשטר ההפרטה והופכים את המצוקה הזאת לחוויית חיים ראשונית של מאות-אלפי ישראלים.

כן יש להתמודד עם הגורמים הרעיוניים והתרבותיים שמתחזקים את משטר ההפרטה, וביניהם גם המוסר הכפול של מעמדות הביניים המאפשר את העמקתו: בעוד שהם פוחדים מן העוני תומכים מעמדות הביניים במדיניות ההפרטה שמייצרת אותו, בין השאר משום שקיומם של העניים והבידול מהם הוא יסוד מרכזי בזהות המעמדית שלהם.

*

"אני עני" מתאר מקרה, אך כדי למנוע את היווצרותו של ה"אני עני" הבא חייבים לעצור את התהליך המחולל אותו. הנחותיו של תהליך זה מתגלות ממש בימים אלו במתרחש ברשות הדואר, כאשר מדיניות ההפרטה ארוכת שנים של האוצר תהפוך בקרוב 1,500 עובדים של רשות הדואר למובטלים, שאת מקומם יתפסו "עובדים מן החוץ", שיפוטרו אף הם כעבור זמן, וחוזר חלילה.

תהליך הפרטתה של רשות הדואר מתנהל מזה עשור על פי המתכונת המוכרת של האוצר: ייבוש, ניוון, "תוכנית הבראה", "התייעלות", פיטורי עובדים והחלפתם ב"עובדים מן החוץ". במסגרת תוכנית האב להפרטת רשות הדואר הפך אותה האוצר ב-2006 לחברה ממשלתית ופתח את שירותיה לתחרות של חברות פרטיות. השירותים שנפתחו לתחרות היו רווחיים יותר, כי בעוד שרשות הדואר חויבה להמשיך ולקיים את השירותים המפסידים, כמו שירותי הדואר הנע לפריפריה. הרי שכדי להקל על היזמים הפרטיים להיכנס לשוק – אסר האוצר על רשות הדואר להציע תעריפים תחרותיים, מה שגרם להפיכתה לגוף מפסיד, זאת כחלק מתוכנית סדורה של האוצר. כן. רשות הדואר נהפכה למפסידה כחלק מהתוכנית להפריט אותה.

ואכן, על פי תסריט ידוע מראש תבע האוצר מרשות הדואר "להתייעל" ולפטר 1,000 עובדים. ההסתדרות וועד העובדים שנאבקו על תנאי הפרישה של עובדים אלו, הסכימו במסגרת "ההתייעלות" להאריך את שעות הפעילות של הסניפים עד לשעה 20.00 ארבע פעמים בשבוע, לשנע חבילות לבתי הלקוחות ועוד. ואולם, ערב חתימת ההסכם התברר שמה שמעניין את האוצר זה לא ההתייעלות אלא ההפרטה, והוא העלה תביעה נוספת: "גמישות תעסוקתית": שפירושה פגיעה בתנאי  העובדים הנותרים והשארת 1,500 מהם במעמד של "עובדים ארעיים", כלומר כאלו שאפשר לפטר אותם בכל עת. מקורבים למשא ומתן המתנהל בין ההסתדרות לאוצר מסרו כי הכוונה היא אכן לפטר את העובדים הארעיים ולהחליפם בעובדים "זולים יותר", כלומר, "עובדים מן החוץ".

כך, על מזבח ההפרטה, עומד האוצר לייצר 1,500 את הכותבים הבאים של "אני עני", גרסה 2.0. ושוב, הכדור חוזר לידי מעמד הביניים, לידי מי שחשו ש"אני עני" זה הם, לכל מי שחשבו שיש לעשות הכל כדי למנוע את ה"אני עני" הבא. עתה הם יכולים להפגין סולידריות עם עובדי הדואר, להצטרף למאבקה של ההסתדרות ולתמוך ב"צעדים הארגוניים" שהיא נוקטת, וביניהם גם השבתת שירותים שונים במגזר הציבורי.

נסיון העבר בתחום זה אינו מבשר טובות: לאורך שנים גילו רבים מקרב מעמד הביניים עוינות כלפי העבודה המאורגנת והשביתות. בשנים עברו הם תירצו זאת בכך ש"פיטורי ייעול" וביטול הסדרי הקביעות נחוצים כדי להיפטר מ"מסמרים בלי ראש", לאחרונה שוכללה תעמולת הפיטורים והיא אימצה את ססמת הקרב המתעתעת של "המחוברים", שבמאבקה ב"קביעות" במגזר הציבורי הופכת את עובדיו לאחראים לתחלואי המשק והחברה בישראל.

העויינות לשובתים היא ביטוי ל"הפרטת תודעתם" של מעמדות הביניים ככל שהם הופכים לעובדים מן החוץ, מה שמאפשר למשטר ההפרטה לרתום את קורבנותיו למאבק בהרעת תנאי העסקתם של עובדי המגזר הציבורי. ואולם, השילוב בין המפץ התודעתי שחולל "אני עני" למאבק עובדי הדואר נותן למעמדות הביניים אפשרות לחשב מסלול מחדש. בעוד ש"אני עני" חושף את הנורמליות הכוזבת של העובדים מן החוץ, תמיכה במאבק עובדי הדואר נותנת להם אפשרות להתחיל למרוד במציאות המופרטת, ותוך מעבר מ"אני" ל"אנחנו" – לפעול לשינוי פניו של שוק העבודה הישראלי.

בימים אלו הולך מאבק עובדי הדואר ומסתמן כ"כאתגר דלי הקרח" של העובדים בישראל.  תמיכה במאבק עשויה להיות תרומה משמעותית לתיקון העוולות שיצרה הפרטת שוק העבודה ולריפויו מן החוליים המנוונים אותו.