עיון ברקורד ההצהרות הדיפלומטיות של סין מותיר רושם של תמיכה נלהבת בהקמת מדינה פלסטינית תוך מתיחת ביקורת עקבית על מפעל ההתנחלות הישראלי. זאת כחלק מהניסיון של סין לטפח תדמית של מעצמה שמאבקי "הדרום הגלובלי", ובתוך כך המאבק הפלסטיני, קרובים לליבה. אולם בחינה של מדיניות ההשקעות הסינית בשנים האחרונות מגלה תמונה שונה. דווקא בתקופה שבה מספר לא־מבוטל של מדינות הקפיאו את פעילותן בהתנחלויות, סין בולטת כמי שהגדילה את היקפי הסחר עימן.

רזאן שַאוּאָמרֶה (شوامرة) היא מרצה למדעי המדינה במכללת אל־קודס בארד (Al-Quds Bard (College. בעבודת הדוקטור שלה חקרה את מדיניות סין במזרח התיכון ואת קשריה עם התנועה הציונית לאורך המאה ה־20. לאחרונה, בטור שהתפרסם בפלטפורמה הבין־ערבית אל־ערבי אל־ג'דיד, ביקשה החוקרת לבאר את הסתירה שבין ההתנגדות המוצהרת של סין להתנחלויות לבין שיתוף הפעולה הפיננסי שלה איתן. לטענת שאואמרה, המפתח להבנת הפער הוא העמקה בתולדותיו של שיתוף הפעולה הפיננסי בין סין למוסדות היהודיים בארץ ישראל.

שאואמרה מתבססת בטורה על מסד נתונים שפרסם נציב זכויות האדם של האו"ם ב־2023 בדבר עסקים הפועלים בגדה המערבית בדרכים המסווגות כפגיעה בזכויות אדם: עסקים המעורבים בהרחבת ההתנחלויות, חברות המספקות שירותים לכוחות הביטחון הישראליים, גופים העושים שימוש במשאבי טבע שמקורם בשטח כבוש וסעיפים נוספים. מלבד זאת, שאואמרה מקדישה תשומת לב מיוחדת לתוספת מאוחרת לאותו מסד נתונים מספטמבר 2025, הכוללת 68 עסקים חדשים.

הנציגות הסיניות ברשימה השחורה 

מסד הנתונים כולל עסקים המקושרים ל־11 מדינות. בראש הרשימה מופיעה כמובן ישראל עצמה, ומיד אחריה ארצות הברית. יתר המדינות הן קנדה, בריטניה, צרפת, גרמניה, ספרד, פורטוגל, הולנד, לוקסמבורג, ולענייננו – סין, המחזיקה בשתיים מהחברות ברשימה. קיימות מדינות, ביניהן תאילנד, שהופיעו בעבר ברשימה אך ניתקו את קשריהן בשנתיים האחרונות, ומנגד מדינות כמו ספרד שהגדילו את מספר הנציגות ברשימה.

---

מאז שנת 2015 החברה הממשלתית הסינית ברייט פוד (Bright Food) היא בעלת השליטה בתנובה, חברת המזון הגדולה בישראל. הביקורת של שאוּאמרה על תנובה, ובמשתמע על ממשלת סין, קשורה בעיקר לתפקידה ההיסטורי של תנובה כאבן יסוד של ההתיישבות החקלאית בישראל ולתרומתה לקולוניזציה של הסְפָר. ככזו, תנובה היא חלק בלתי־נפרד מה־DNA של פרויקט ההתנחלות הישראלי, גם אם אינה שחקן משמעותי בשלב הנוכחי שלו.

שאואמרה מנסה גם לקשר את תנובה באופן מעשי יותר למפעל ההתנחלות, אולם ניסיון זה אינו משכנע משום שהוא מתבסס ברובו על פרשנות מגמתית של התבטאות של בכירי תנובה בעניין שיקום יישובים בנגב המערבי. הנהלת החברה הצהירה על אמונתה כי "החקלאות ביישובי העוטף בכלל והרפתות בפרט הן משאב אסטרטגי ונדבך משמעותי במפעל ההתיישבות". התבטאות זו היא עדות נוספת לקשר הרעיוני בין ההתיישבות העובדת למפעל ההתנחלות, אך בשונה מטענתה של שאואמרה, היא אינה עדות לתמיכת החברה בפיתוח ההתנחלויות.

דוגמה טובה יותר לקשר של תנובה למדיניות ישראל בשטחים עולה בהתבוננות בשורת הרווח של החברה. תנובה משווקת את מוצריה גם לקהל פלסטיני, ובשנת 2014 זינקו מכירות החברה לאחר שהשמידה ישראל את תעשיית החלב בעזה והפכה בכך את הצרכנים הפלסטינים לקהל שבוי. אנקדוטה זו מדגימה את הקושי להפריד בין "ישראל הלגיטימית" שבתוך הקו הירוק לפעולות המדינה בשטחים.

החברה הישראלית השנייה שבבעלות סינית היא AHAVA. מאז שנת 2009 סוכנויות האו"ם וארגוני זכויות אדם מתריעים על פעילותה של חברת מוצרי הטיפוח הישראלית, שמפעליה נמצאים על רצועת החוף של ים המלח בשטחי הגדה המערבית. השאלות הקשות שעלו לגבי מידת הלגיטימיות של החברה, שאוּאמרה מציינת, לא הרתיעו את קבוצת פוסון (.Fosun International Ltd) הסינית בבואה לרכוש את AHAVA בשנת 2016.

כלכלה פוליטית

פעולותיה של סין, שאוּאמרה מבחינה, מנוגדות להחלטה שהעצרת הכללית של האו"ם אימצה בשנת 2024. לפי ההחלטה, המדינות החברות נדרשות להחרים עסקים המקיימים פעילות משמעותית בגדה המערבית, גם אם הבסיס שלהן נמצא בתוך הקו הירוק (ראו למשל סעיף 4ד).

אחת הדוגמאות הבולטות להתנהלות הסינית הבעייתית, לפי החוקרת, היא בנק לאומי, מוסד אשר כיכב בדוחות רבים של האו"ם בתור גורם המממן את ההתנחלויות. לדוגמה, הבנק נותן הלוואות למועצות מקומיות בגדה המערבית; יש לו סניפים בקריית ארבע ובמעלה אדומים, והוא השקיע בפרויקטים לפיתוח אלפי מנשה. במקביל לכך, הבנק משקיע בפרויקטים גדולים בסין תוך שיתוף פעולה עם מוסדות פיננסיים מהגדולים במדינה, ביניהם Bank of China ו־China Resources. בשנת 2013 בנק לאומי אפילו פתח סניף בשנגחאי, מה שמעיד על שיתוף פעולה נרחב עם המגזר הפיננסי בסין.

שיתוף הפעולה בין בנק לאומי למגזר הפיננסי בסין אינו תופעה חדשה. למעשה, כבר בראשית המאה ה־20, כאשר הוקם הבנק תחת השם "בנק אנגלו־פלשתינה", הוא זכה להצלחה ניכרת בקרב יהדות סין, בעיקר בשנגחאי ובהונג קונג. בשנת 1903 הופיעו לא פחות מ־134 סינים ברשימת מחזיקי המניות של הבנק, ובסך הכול קרוב לאחוז ממניות הבנק היה אז בבעלות סינית.

גורם לא-ניטרלי

שאואמרה מציינת כי פתיחת סניף בנק לאומי בשנגחאי מהדהדת מטען היסטורי, ולפיכך יש לראות בה יותר מאשר התלכדות מקרית של אינטרסים פיננסיים. פתיחת הסניף מעוגנת בלמעלה מ־100 שנות שיתוף פעולה כלכלי בין סין ליישוב היהודי בישראל, ועל כן היא מדגישה את הפער בין הרטוריקה הפרו־פלסטינית של סין לבין פעולותיה הכלכליות.

שאוּאמרה מצביעה על נטייה חוזרת של סין להשמיט מהנרטיב ההיסטורי את מהלכיה הפיננסיים. נטייה זו ניכרת לדוגמה במאמר שפרסם באוקטובר האחרון שגריר סין בישראל שיאו ג'ון-ג'נג. השגריר מתאר היסטוריה של "סולידריות ותמיכה הדדית" בין העם הסיני ליהודים, שהתחילה בנכונות של סין לקלוט פליטים יהודים במהלך מלחמה העולם השנייה. בכך השגריר מתעלם מארבעה עשורים של שיתוף פעולה פיננסי שקדמו למלחמת העולם השנייה.

בחינת הפעולות הכלכליות של סין בשנים האחרונות תוך רגישות להקשרן ההיסטורי מביאה את שאוּאמרה למסקנה שסין אינה גורם ניטרלי בסכסוך הישראלי פלסטיני, וודאי שאינה פרו־פלסטינית כפי שעולה מהצהרותיה. בכך, סין אינה שונה ממדינות רבות במערב שמבקרות את ישראל תוך כדי שיתוף פעולה איתה. אולם שאוּאמרה טוענת שבהשוואה למדינות אלה, שלצד שיתוף הפעולה עם ישראל גם תורמות סכומים ניכרים לרשות הפלסטינית ולשיקום עזה, סין בולטת לרעה כמי שמסתפקת בעיקר בהצהרות ריקות.

איל ספיר כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר.