השאלה: איך תעברו אותו?

המטרה: ניסוי סוציולוגי מרתק באנשים ששוחררו מגבולות

התוצאה: אויש תראו בעצמכם

יונתן פלג:

אם לא היתה לי משפחה, אני חושב שאת פסח הקרוב הייתי מקדיש לפיתוח היוזמה העסקית שלי: ה-"Appickoman".

"Appickoman" היא אפליקציית התחמקות מחגים. "Appickoman" יודעת לזהות את המטרות החברתיות הפופולאריות ביותר בקרב דור ההורים, ובהתאם ממליצה למשתמשים על תירוץ אולטימטיבי להיעדרות הצפויה מליל-הסדר המשפחתי.

למשל, מנשה ודינה (שמות בדויים) יטוסו בפסח לאמסטרדם.

אולם, בהמלצת האפליקציה, מנשה אמר להוריו שפנו אליו מהקישור וביקשו שישתתף בסדר לחיילים בודדים, ודינה אמרה להוריה שהיא תבלה את הסדר באיכילוב עם ניצולי שואה עריריים. ההורים של מנשה ודינה לא כועסים. ההורים שמחים שיצאו להם ילדים יהודים טובים, ציוניים ובעלי תודעת שואה מפותחת.

בהתבסס על תמונות שיעברו פוטושופ על-ידי אסייתים בשכר רעב, ובתוספת תשלום של תרי זוזי, יוכלו מנשה ודינה להזמין דרך"Appickoman" גם שירות תיעוד פיקטיבי מהסדרים הפיקטיביים, שיישלח אוטומטית לקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות.

"Appickoman" – האפליקציה שתסדר לכם את הסדר.

 יש בקהל משקיעים? יונתן פנוי לפגישה בשישי בערב, הוא שלח בטעות לאמא יום לפני הסדר את התמונה עם הניצולים

ענבל וולף

משפחה היא דבר חשוב שמכין אותך לחיים, או כמו שאומרים אצלנו "משפחה, משפחה, שק של נחשים".

כשהייתי קטנה והיינו הולכים לאנשהו עם המשפחה אז ההורים שלי תמיד היו מאיימים בעונש הקבוע ש"אם את ממשיכה להתנהג ככה אנחנו קמים וחוזרים הביתה" וזה עונש שבתור ילדה נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם. היום אני כבר גדולה ודברים קצת שונים. כשאנחנו נפגשים בליל הסדר מה שאני עושה זה להתווכח עם הדודים המסורתיים שלי שהפרעונים היו גייז, וכשזה נהיה משעמם אני זורקת כרפס על אחי, או מורחת חרוסת על הכסא. כשממש משעמם אני מפוררת מצה בשיער של דודה שלי. אבל זה אף פעם לא עובד. אני יכולה להתחנן שמישהו יגיד "די ענבלי זה מספיק, אנחנו קמים הביתה והולכים".

 ענבלי זה באמת מספיק, אנחנו הולכים. את נשארת

נועה אנג'ל:

אמר רבי אלעזר בן עזריה: הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ובכן, הריני כבת שלושים וחמש שנה ולא זכיתי שיפטרו אותי מהתענוג המפוקפק הזה שנקרא סדר פסח. אז השנה החלטתי לצאת מעבדות לחירות (שימו לב למהלך) ולסדר לעצמי פטור.

ככל שעוברות השנים אני מבינה שמעבר למפגש משפחתי קלוש אין לי ולא כלום עם הריטואל הזה. עבדים היינו? היינו, שחררו. למה לחיות את הטראומה כל שנה. עתה בני חורין? גם לא נכון. אתם עבדים לעבודה, או למינוס, לחוסר יציבות, לילדים, לבני זוג, לרכוש, לחולשות, לחלומות שלא שלכם. לאדמה שאפילו מגורים בסיסיים בה עולים שליש משכורת. אז עזבו אותי מחגיגות חירות כוזבות. הלילה הזה אני במיטה עם ספר. דיינו.

שכחת עבדים למרירות

 וגם גנבת לנו את משחק עשר המכות, שלא תחשבי שלא הרגשנו

אביב מזרחי:

הבעיה העיקרית שלי עם פסח, מלבד האוכל הבינוני (חסה? ברצינות?), הוא הטקסט. אני לא מבין אותו. אם הייתי משתתף בארבעת הבנים, הייתי זה שאינו מבין מה כתוב כאן. זה די מדהים שבאמצע החיים הריקניים שלי, ואני לא מתלונן, פעם בשנה מביאים לי טקסט שאני לא מבין בו כלום ועוד חלקו בארמית. פאן מטורף.

אז אני מניח שבהינתן שאין משפחה לערוך איתה את הטקס המפוקפק הייתי מחליט על טקס משלי עם טקסט יותר ברור לכולם, וכדי שכולנו נתחבר אולי צריך לחזור לטקסטים שמגיעים עם ההגדה: העיתון. נקרא מוסף חג ביחד. "כך יצאתי מעבדות לחירות – סלבס מספרים על הפעם שהם השתחררו, סלבס מספרים על הפעם הראשונה שלהם, סלבס מספרים על הפעם השניה שלהם, 10 המכות של עולם האופנה, סלבס מתלבשים, או כנגד ארבעה סלבס – פרויקט מיוחד, סלבס סלבס סלבס – סלבס סלבס".

ואז נזמין פיצה.

חג האביב, עאלק

אפשר להוציא את הבנאדם מווינט, אי אפשר לעקור את קבוצת ידיעות מנפש הבנאדם 

אוהד מילכרוב:

השנה, עקב שילוב נסיבות קוסמי מדהים, מצאנו את עצמנו, אני ובני ביתי ומקני ואבוסי חופשיים מליל הסדר. לא בצד שלי, לא בצד שלה. חופש אמיתי כמו שאלוהים התכוון כשהוציאנו ממצרים מבית עבדים. והרי ידוע שחג החירות נולד חופשי, ובכל שנה הוא כבול לסדר.

הימים הראשונים לאחר התגלית עברו על רעייתי ועליי באופוריה – החלום הבלתי אפשרי התגשם. בעיני רוחנו ראינו מסיבת חשק ומראתון "באפי" בזמן שמבתים סמוכים שומעים שירת "די דיינו". אבל אחרי כמה זמן התחילו לגרד האצבעות, והשאלה "אבל מה עם הילדים? זה יחסר להם הסדר" ו"צריך לעשות משהו", ומפה לשם מצאנו את עצמנו מקוששים הזמנות לסדר וסוגרים על דיל הכל כלול אצל הורים של חברים ברחובות.

אז לשאלה "מה הייתי עושה בפסח אם לא היתה לי משפחה"? כנראה שהייתי ממציא לי אחת. או סביר יותר שכמו בבדיחה על היהודי על האי הבודד, הייתי ממציא שתיים – אחת לעשות אצלה את הסדר, ואחת שהייתי אצלה שנה שעברה ואין מצב שאני חוזר לשם.

למילצ'י יש תסמונת שטוקהולם על ליל הסדר. זה די מקורי

רות אלבז:

אני, רות אלבז, עושה את הסדר עם ההורים שלי ולא הייתי בוחרת במקום אחר על פני כדור הארץ לעשות את הפסח בו.

אתם מבינים, אני גדלתי בבית קצת חנוק, קצת קפדן ושמרן, בית מזרחי מסורתי מעורבב עם קלישאות מהסרטים הישראלים, לא היה לי חופש בחירה, החיים שלי נכתבו עבורי כבר מזמן – אני אלמד באוניברסיטה מקצוע יפה ואפקטיבי, אתחתן עם בחור טוב, דתי אבל לא קיצוני, ואביא שלושה ילדים עד גיל 30. אבל אז החלטתי שדי, אני עוזבת, אני יוצאת לדרך משלי.

אתם בטח שואלים את עצמכם – איך זה שאני שמחה לעשות איתם את הפסח? דווקא בגלל שהחלטתי לצאת לדרך. אני חופשיה היום, אני אדון לעצמי ואף אחד לא מחליט עלי, מה יותר נחמד מלהיתקל בדרך הזאת בבני משפחה אהובים ולהשתכר מארבע כוסות יין כמו בימים הטובים, אה?

בקיצור, כל העיקוף הזה דרך מצרים והקוסמוס, בשביל לחזור בסוף הביתה. דיינו