פוליטיקאים חייבים לשקר מדי פעם. הם אפילו חייבים לשקר הרבה. בשביל פוליטיקאי טוב השקר, הבלוף, ההבטחה שאין כוונה לקיים, האמירה הדו-משמעית, הם הכל חלק מארגז הכלים שלו. וזה סבבה. אלא שבדרך כלל לפוליטיקאי יש אמת שבה הוא מאמין, שאותה הוא מנסה לקדם, אמת שיודעים שמתקיימת מתחת לשכבה העליונה של הטקסט.
במצב אופטימלי, פוליטיקאים שנתפסים כשקרנים כרוניים – כאלה שאין שום תוקף למילה שלהם – מאבדים מהר מאוד את הקרדיט. בארץ, פוליטיקאים שמדברים על האמת הזו של עם שחי תחת כיבוש ונלחם על זכויותיו, גם אם הם מגיעים מהימין, בעיקר אם הם מגיעים מהימין, לא יכולות להמשיך להינות מקרדיט ציבורי; הנשיא ריבלין נתפס בציבור כשתול של השמאל, בוגי יעלון הודח מתפקידו כשר הביטחון, וכמובן, כל האנשים בפיקוד הבכיר של צה"ל, השב"כ והמוסד שמדברים על המחיר שמשלמים עבור הכיבוש מוקעים כבוגדים.
כי במרכז המיינסטרים של המציאות הפוליטית הישראלית, עומד שקר הכיבוש הנאור, כמו פיל בחדר תצוגה של חנות חרסינות, ופוליטיקאים חפצי חיים חייבים לדבר מסביבו, אבל לא להזכיר ביותר מרמז את זנב האפשרות של המשך השליטה בעם אחר, וכיצד זו אחראית לחלק גדול של החוליים בחברה – המצב הביטחוני, הבידוד הבינלאומי, השחיקה המוסרית והחברתית, סדר העדיפויות הכלכלי. זה הרי לא ייתכן שמשהו קורה בגלל זה, רק שמאלנים מאמינים בזה, והיי, אנחנו לא שמאלנים. אנחנו ימין. ביום שמשי במיוחד אנחנו מרכז, ובימים של פיגועים אין ימין ואין מרכז, כולנו מאוחדים תחת אמת אחת.
והשחיקה המשנית של התופעה הזאת, כלומר, לא זו של הכיבוש, אלא של השקר אודות הכחשת מחירו, מתחילה גם היא לעלות במחיר, כי פוליטיקאים שלאורך זמן משקרים בנושא אחד, יהפכו את השקר לכלי הטאקטי העיקרי שלהם בכל נושא, ויחסי האמון של הציבור בנציגיו ישחק. הציבור נאלץ להאמין לשקרים של פוליטיקאים, כי הסיפור השקרי שהוא שומע מהם הוא הסיפור היחיד שהם שומעים, וזה אפשרי רק כשהציבור טיפש מספיק כדי לא לשאול שאלות, או רשע מספיק כדי לדעת שזה שקר ועדיין להאמין בו, או מוחלש ומיואש מספיק כדי להיתלות בשקרים האלה כמו ברפסודת עץ בלב ים. הקריירה הפוליטית של כל הקואליציה ורוב האופוזיציה בימינו תלוי בהיותו של העם טיפש, מנוול, מיואש ומוחלש.
ואם השקר הזה עוד נתפס ככזה שמתיישב עם תפיסת העולם של חלקים בימין, כאלה שחושבים שלמען ארץ ישראל השלמה שווה לשלם כל מחיר, הרי שעבור המפלגות של בוז'י הרצוג ויאיר לפיד זה לגמרי אווילי, כי גם כשהם משקרים השקר שלהם הוא לא אותנטי.
במציאות שלנו, אם איכשהו כלי החרסינה שעל המדפים מתחילים ליפול באורח פלאי, אף אחד לא מעלה על דעתו שזו המציאות שטופחת עלי פנינו, אלא כנראה כי מישהו עמד על דוכן וקרא לחיילי צה"ל בשמות לא יפים בקול צורם שסדק את החומר העדין, או שמישהו לחץ לייק חזק מדי בפייסבוק, וקצת עדינות, צוקרברג, מה אתה עושה לנו poke? יש לנו פה כלים שבירים. וכן, זה מאוד עצוב על החרסינה השבורה, ועכשיו בשביל לחזק את החנות, עלינו להזמין עוד כמה טונות של מזון לפילים. ולא שיש פילים. אין.
בתמונה: גם פיל, גם חרסינה
