בחרנו נציג לאירוויזיון והמתח כבר מתחיל להיבנות. לזכות באירוויזיון זה פנטזיית האקזיט שלנו כעם. איכשהו אנחנו משוכנעים שככה נביא את המכה ולא נצטרך לעבוד יותר – פעם אחת כמנצחים על הבמה עם נציג עטוף דגל כחול-לבן וכולם יאהבו אותנו מעכשיו, בלי הפגנות וחרמות ושנאת ישראל. ואתם משחקים אותה שם בבית "סתם באתי להסתלבט על המתמודדים", "אני רואה אירוויזיון רק בשביל המאמרים" – אבל יודעים טוב מאוד שכשמקריאים את הניקוד הלב שלכם נצבט כמו בכל שנה, איזה אנטישמים חארות כל העולם הזה, אוף, למה הם לא אוהבים אותנו, כוסאחותם? כל כך השתדלנו.
בינינו, זה לא שגם שלוש זכיות רצופות באירוויזיון יסדרו לנו משהו בחיים. לפני שהילדים הקולים של הגלובוס יזמינו אותנו לשחק איתם באמת, אנחנו צריכים לעשות סוויץ' רציני בראש, כאומה שהתרגלה לחיות במצב תמידי של הישרדות ועצבים, וספק אם זה יהיה אפשרי אי פעם בהתחשב בחבית חומר הנפץ שאנחנו חיים עליה. הנורמליות שלנו, בשאיפה, צריכה להתחיל מבפנים. בלי להתחזות פעם בשנה למדינה שכל כך טוב ומשעמם לה בחיים שנשאר לה רק לקפץ על במה עם שיר מטופש. וכשנגיע ליום המיוחל הזה כבר לא נצטרך איפור כבד, נוצות ונצנצים. נעזוב את השטויות ונתחיל להשקיע בשיט האמיתי והרציני: טפטפות. אם זה לא יביא לנו דוז-פואה מהעולם אני לא יודעת מה כן.
