הדבר המעניין הכי לא מעניין שקרה השבוע הוא העונה החדשה של פרשת אחינועם ניני-אריאל זילבר. הדבר שהכי אהבתי בעונה השנייה של ניני-זילבר, הוא שלא משנה מה הייתה דעתם של אנשים – כן צריך לקבל את הפרס, לא צריך לקבל את הפרס – זה שלכולם היה חשוב לפתוח בדיסקליימר:  "קודם כל חשוב לי להבהיר שמעולם לא אהבתי את המוזיקה של אחינועם ניני". זה הדבר הכי מאחד שהיה פה מאז שושלת.

זה ברור שאין למקום הזה שאנחנו חיים בו עתיד טוב וזה כל כך מדכא, שאפילו כשאני חושבת להביא חבר קטן לכלב שלי, הדבר הבא שאני חושבת עליו זה: "לא לא, אסור לך, זה יהיה נורא מסובך לברוח עם שני כלבים מהארץ".

ובכל זאת, יש משהו בעונה השנייה של הפרשה הזו, שמראה שגם לאנשים שבכל יום רגיל יגידו כמה מדינת ישראל היא מקום רע לחיות בו, נחמץ הלב כשהם שמעו שאת הפרס על מפעל חיים יקבל אמן כמו אריאל זילבר, שיצא עם אמירות שאפילו סבתא שלי הגזענית הייתה אומרת עליהן שהן גזעניות.

לא נעים להודות, אבל אולי הסיבה שאנשים התפלצו לשמוע שאיש כזה יקבל את פרס מפעל חיים, ובבקשה אל תנבחו עלי, היא שעמוק עמוק בלב הציני והפגוע שלהם הם היו רוצים להאמין שלא איבדנו את זה לגמרי. שהמשמעות שעומדת מאחורי פרסים כאלו עוד שווה משהו, שהם לא לגמרי מבטאים את כל מה שרע פה.

אני לא יודעת הרבה על העולם, אבל אני יודעת שהפער בין להבין שאתה חי במקום המחורבן הזה ובין להיות מופתע כשפרס מפעל חיים התמלא בתוכן של לאומניות וגזענות, הוא פער שנוצר לא כי "אנשים הם טיפשים", אלא זה פשוט הפער הלא מוסבר של אנשים עם תקווה.  בה דו דו בם בם דיייייבם.