– הי ענבי
– הי עולם מה המצב?
– נו, את רואה, לא קל אבל בסדר. תגידי ענבי…
– כן עולם
– מה התכונה שאת הכי שונאת בבני אדם?
– תכונה? אחת?
– כן
– לא יודעת. אני לא אוהבת בני אדם כמכלול, זה לא שיש תכונה אחת שאפשר להגיד עליה ש—
– בסדר, בסדר, לא צריך לחפור. אבל בכל זאת, אין תכונה אחת?
– מממ לא יודעת. לא. בעצם.. אני לא יודעת אם זו תכונה, אבל אם יש משהו שאני באמת שונאת שאנשים עושים, זה שבאותה נשימה שהם מתנצלים הם מנסים להצדיק את מה שהם עשו. למה אתה שואל?
– סתם. את יודעת. משעמם. וגם חשבתי שזה יהיה פתיח טוב לקטע.
– קלטתי אותך, חבר.

כל מי שחי בעולם הזה ויודע לקרוא, יכול להבין ממכתב הסליחה של ציפר שהוא איש מסכן. ציפר, שאולי עכשיו "עייף מן הציפייה לראות מחדש את [פניו] האמיתיות במראה" עוד לא הבין בכלל מה זה עייפות. בנאדם, אתה מובטל. אתה יודע מה זה כל יום חמישי להגיע ללשכת אבטלה? איזה סיוט זה? שלא לדבר על להתחיל לשלוח קורות חיים ולהגיע לראיונות עבודה. חכה בני, עוד רגע תגלה שזה לא הדבר הכי פשוט ללכת לראיון עבודה ולנסות ללבוש משהו שלא יראה מוגזם מדי אבל גם לא זרוק. בטוח לא הדבר הכי קל כשאתה בני ציפר.

בוא בני, אני אחסוך לך קצת זמן. עורך תוכן. זה מה שאתה יכול לעשות היום עם תואר במדעי הרוח. בהצלחה עם זה.

אבל ציפר הוא איש עם ראש על הכתפיים, הוא בטח יתחיל בחיפוש עבודה במעגלים הקרובים ויעלה איזה פוסט לפייסבוק עם תמונה חמודה שלו, כזו שכולם יאהבו אותו בה. אני בטוחה שזה יהיה לא קל עבורו להתמקד ולכתוב במה הוא הכי טוב ואיזה סוג של עבודה הוא מחפש בלי לצאת יהיר, אבל היי, הוא יכול לקחת ממכתב ההתנצלות שלו את השורה "לכאורה אני אדם אנושי רגיל", נראה לי פתיח טוב. הוא גם יכול להשתמש בזה כתשובה לשאלה "ספר לנו על תכונה שלילית שלך".

אז נכון, בני ציפר ביקש סליחה. אבל בחיי, מעולם לא ראיתי התנצלות כל כך יהירה. הדבר הכי אמיתי במכתב הזה, אולי היחיד שהצלחתי להאמין לו, זה שציפר באמת היה רוצה שיסלחו לו.
כלומר – בני ציפר מתחנן שיסלחו ומתעקש לעשות את זה בלי ממש להתנצל ולהביע משהו שיכול להיתפס כמו לקיחת אחריות על מה שעשה, ורק על זה אני מאחלת לו שכל יום חמישי כשיגיע ללשכה לחתום, יגידו לו שיש שביתה והוא לא היה צריך לבוא, והוא יבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה שהוא יוצא מהבית לפני שהוא בודק באתר של משרד הפנים אם יש שביתה, אבל הוא כמובן אף פעם לא יזכור.