דימוי: סטודיו Unusual
נולדתי באתיופיה, הגעתי לכאן בגיל חמש, לא יודע בדיוק מאיפה. אין לי מושג. הגענו ישר לדרום הארץ. אנחנו תשעה אחים ואחיות. שניים בצבא, בקרבי, שלושה נשואים ושניים בבית ספר. ההורים גרושים ואני חי פה עם אמא והאחים הקטנים. היא עובדת ומפרנסת אותנו. גם אני עובד עכשיו. אבא גר במרכז, אין לי קשר אתו. כל החיים גדלתי פה. הלימודים שלי זה סמטוכה.
נשארתי כיתה א', היה לי בלגן עם העובדת הסוציאלית, כבר בגיל צעיר שיחקו עם החיים שלי. אמרו לי שאני לא יודע מספיק כדי לעלות כיתה. רציתי להישאר באותו בית ספר, לא נתנו לי. שמו אותי ברמה יותר גבוהה, העבירו אותי למקום שהרמה שלי לא משתלבת ואז למקום אחר, עוד פעם הקפיצו אותי לכיתה ד', כי הייתי גדול בגיל אבל לא ברמה. זה הרווחה עשו. לא ספרו את אמא ואבא, קבעו לי.
הייתי בא לבית ספר, לא הייתי בורח. אבל כשמעבירים אותך בית ספר כל שנה זה מערער לך את היציבות והביטחון והחברים משתנים כל שנה, במקומות שונים בעיר. הפסדתי הרבה חומר, דברים שלא למדתי, זה פגע לי בחיים. גם היום אני לא יודע מתמטיקה ולקרוא ולכתוב רק קצת. מכיתה ד' הייתי בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, ממלכתי דתי. לימדו אותנו רק דברים בסיסיים, טיק טק שהתהליך יהיה יותר זריז, כדי לגמור. סיימתי שם כיתה ו' בלי ממש ללמוד משהו.
איך שהעבירו אותי לבית ספר הבא, אחרי יומיים אמר לי המנהל להביא את ההורים. לא על משמעת. לא הבנתי למה. עד היום לא יודע. העבירו אותי לבאר שבע, כל יום קם בשש בבוקר, עולה על ההסעה, זה היה בית ספר מקצועי. נגרות, מסגרות, חשמל. לא הסתדרתי שם. רצו שאני אקח כדורים, ריטלין, לא רציתי. לא היו לי בעיות קשב, רק בגלל ששיחקו אתי והעבירו אותי ממקום למקום זה עשה לי נזק משמעותי לחיים. אין לי בסיס. אם הייתי באותו בית ספר, הייתי מתקדם לאט לאט, עובר. כל האחים עשו בר מצווה, עם עלייה לתורה, אבל אני לא עשיתי. זה היה בתוך הבלגן של הבית ספר וגם לא ממש יכולתי להתמודד עם זה, עם כל הקריאה של הפרשה.
הייתי בבית ספר ההוא חצי שנה. עד שרצו לתת לי את הכדורים, אמא שלי לא הסכימה, אמרה "זה לא אשמתו" ואז העבירו אותי לפנימייה בבאר שבע. גרתי בפנימייה, כל כיתה ט'. זה כאילו כיתה ט', אבל כל אחד ברמה שלו. היו שם עוד אנשים עם בעיות של לימודים. לי לא היו בעיות אלימות ומשמעת. היו אחרים שהיו להם, אבל לי לא ובסך הכל בין החברים היתה אווירה בסדר. זה היה המקום האחרון שהייתי בו.
ואז עפתי משם על בלגן. נפתח לי התיק הראשון על תקיפה. היו לנו ביתנים, איפה שהיינו ישנים. רבתי עם אחד, התווכחנו, מפה לשם התחלנו לריב עם ידיים. הוא היה יותר גדול ממני. הכניס אותי לפינה ולא יכולתי לזוז והיה לי מסרק ביד, עוד מלפני זה. ההוא התחיל להכניס לי מכות, באו אנשים להפריד, היתה שם מדריכה שלא הסתדרתי אתה שאמרה להם שלא יפרידו, איימה עליהם. הילד הגדול חנק אותי, אז בהגנה עצמית דפקתי לו את המסרק בראש, באו, לקחו את שנינו ועצרו אותנו.
חקרו אותי, את הילד את המדריכה וכמה ילדים שהיו שם. הוא אמר שדפקתי לו משהו בראש, כולה מסרק. חקרו אותי, אמרתי את הגרסה שלי, שזה הגנה עצמית, ומשם התחיל להתגלגל כל הבלגן. התיק נסגר, אבל יכול היה להימנע אם המדריכה הגזענית היתה סותמת את הפה. שנאה אותי. היתה משאירה אותי מחוץ לביתן. הייתי האתיופי היחיד בכל הפנימייה. והילדים היו בסדר אתי, רק המדריכה היתה גזענית אלי. אחרי עוד בלגן שהיה שם ואחרי שלא עשו שום דבר למדריכה, עזבתי.
ואז הגעתי לנוער העובד והלומד. זה פרויקט שלוקחים צעירים שלא במסגרת, משבצים אותך ברמה שלך איפה שנעצרת. לקחו אותנו, כמה חבר'ה, שלושה ימים עובדים, ויומיים לומדים. עבדנו במפעל צבע בקיבוץ. היה טוב. שמונה חודשים. הסתדרתי, היה לי בסדר והמדריכים עזרו לי. עכשיו תוך כדי שאני בנוער העובד והלומד, היה לי משפט על העניין עם הילד. אותו לא האשימו, יצא נקי. ומשם התחילו לי עוד עבירות, שעשיתי שטויות של ילד קטן, לא עבריינות גדולה, פריצה לרכב, שטויות. עצרו אותי על זה. השוטרים כאן יודעים שיש לי עבר, אז נטפלים, אפילו שאני כבר מזמן לא עושה שטויות.
כאן זה מקום קטן, כולם מכירים את כולם, אז הייתי מסומן, גם על ידי השוטרים וגם סתם בשכונה, יצא לי שם שלא יכולתי להיפטר ממנו. זה היה קשה לא רק לי, אלא גם למשפחה שלי, לאמא, לאחים ולאחיות. במצב כזה אפילו אם אתה לא עושה כלום ומשתדל לא להסתבך, מצביעים עליך, חושדים בך ומחפשים אותך כל פעם. אפילו כשהייתי צעיר יותר חשבתי אולי לעזוב כאן ולהתחיל מחדש במקום אחר, אבל אני לא יכול לעזוב פה עד שאני אסדר את הבעיות שלי פה, אני לא יכול לפתוח דף חדש. עכשיו אני עובד כבר חצי שנה בבניין, עבודה בסדר. לא מתלונן.
***
אני לא היחיד, יש עוד מלא כמוני, ששיגעו אותם ושיחקו להם בחיים כשהיו ילדים. שמו את כולנו בשכונת מצוקה, בלי שום דבר מסביב, ולעירייה לא אכפת ואחרי זה מתפלאים שחלק מסתבכים ולא מצליחים לצאת מהמצב שלהם, שהם תקועים ולא מצליחים להתרומם. אז אנחנו יושבים ביחד בשכונה ולא עושים שום דבר מיוחד, סתם, יושבים, מעשנים נרגילה, לפעמים שותים, אבל בלי שטויות, לא מפריעים ולא גונבים ובאים השוטרים ומחפשים אותנו, כי אנחנו מסומנים. אתיופים נחותים, פושעים. אפילו שאנחנו כולה מנסים להישאר במקום שלנו בשקט, בלי להרים את הראש.
היום, אחרי המחאה וההפגנות בתל אביב, זה קצת שונה. פתאום נהיתה לנו גאווה, התחלנו לצעוק מה שכואב לנו, אבל פעם היה פה תוהו ובוהו. היו מסתובבים לנו בשכונה מג"בניקים, מתייחסים אלינו כמו למחבלים. היו מטיילים לנו ברחובות בזמן השירות שלהם, משועממים, מחפשים צרות, עוצרים אותנו על כלום. אני עדיין מפחד כל פעם שאני רואה שוטרים. ישר ניגשים אלינו, מציקים, בודקים תעודות, מפילים תיקים.
מי שחזק מצליח לצאת מפה ולעשות שינוי, אבל הרבה לא מצליחים, תקועים פה מאז שההורים שלהם עלו, באותה שכונה, באותו מצב. רק נהיה יותר לחוץ ויותר גרוע. ברוך השם אני לא במצב הכי רע. יש כאלה שהגיעו לכלא. יש אתיופים שהתאבדו בגלל ההשפלות, כמו סלמסה. אבל גם המצב שלי זה משהו שישראלים לבנים לא מכירים ושהם לא היו מוכנים לקבל בכלל. אחרי השפלות כאלה אתה מאבד את החשק לחיות, לא מוציא את הראש מהבית מרוב דיכאון.
איך שאתה מגיע לארץ, רואים שאתה שחור ואומרים שאתה פרימיטיבי. כבר אתה מסומן כאילו אתה נחות. משם כל הזמן אתה צריך להילחם בדעות הקדומות ובמצב שלך. במקום לעזור לך להתקדם אתה מרגיש שכל הזמן דורכים עליך, שלא תתרומם.
אתה מסתובב כל הזמן בתחושה שאתה לא מספיק טוב, שאף פעם לא תהיה מספיק טוב. אתה רואה בעיניים של הישראלים שהם לא ייתנו לך להרגיש אף פעם שאתה שווה אליהם. שחור זה פחות טוב מלבן, ככה זה התחושה שאתה מקבל ואם אתה מתחיל להאמין בזה, יש לך בעיה להאמין שתוכל לצאת מהמצב שלך. אז אתה נשאר תקוע עם אותו מצב ועם אותן בעיות.
