בביה"ח בבאר יעקב יש נוהל מסודר לכניסת עיתונאים. אחרי שעברתי את הבידוק השגרתי, הוצמד אליי מאבטח שליווה אותי למעון של ניצולי השואה הקשישים. "אתה בטוח שזה בית חולים פה?" שאלתי אותו כשנפרשו בפני מדשאות מוריקות המנוקדות בבתי גמדים עם גגות אדומים – אבל אז ראיתי איש גדול שוכב על שולחן פיקניק, ידיו ורגליו שמוטות לצדדים. עניין שגרתי, כנראה, בתוך אי גן העדן המטופח הזה, שמפלצות הבטון של באר יעקב המתפתחת סוגרות עליו מכל הכיוונים. המאבטח המנומס הצביע על המעון ונופף לי לשלום.
המעון הוקם בשנת 2000, ומיועד לניצולי שואה שהם חולים פסיכיאטרים. שלושים ושלושה דיירים מתגוררים במעון, והגיל הממוצע שלהם הוא 77. המעון הוא לא חלק מבית החולים, והמתגוררים בו אינם "פציינטים" ולא נרשמים כמאושפזים. הם פשוט דיירים שיש להם בעיה מתחום רפואת הנפש.
פעם, כשהייתי צעירה ושעשעתי את עצמי ברעיון להפוך לסופרת, התחשק לי לעשות ניסוי ספרותי – לכתוב רומן אוטוביוגרפי שמתבסס על זיכרונות מטושטשים ואז לנסות לאמוד את הפער בין ההתרחשויות האוטוביוגרפיות לתמונת הזיכרון שמצטיירת במוחי המסתייד, שנים אחרי. זו תהיה הזדמנות להעריך עד כמה אני יכולה להביא את עצמי להאמין במיתוסים, שאמנם מונחים על בסיס עובדתי , אבל מתווספים אליהם במהלך השנים פרטים שמידת האותנטיות שלהם מוטלת בספק.
תחושה דומה חוויתי במעון ניצולי השואה הקשישים.
מעון ניצולי השואה, בית החולים באר יעקב
דמיינו שאין לכם זיכרון או שיש לכם זיכרון מטושטש כל כך, שאתם לא יכולים לאמוד בוודאות אם הדברים, כמו שאתם זוכרים אותם, התרחשו באמת או שמישהו שתל את הזיכרון הזה בראש שלכם. הזיכרונות הטראומטיים נעוצים בגיל ילדות רך והיחידים שיכולים לאשש אותו, אינם. והזיכרונות האלה רודפים אתכם, אבל אתם חייבים להשתיק אותם כדי לשרוד. קשר השתיקה ממשיך להתקיים גם עם הילדים שהבאתם לעולם. כשהדחק המושהה מתפרץ לבסוף, הזיכרונות רחוקים, כואבים, ומטושטשים כל כך שאי אפשר כבר לעקוב אחרי חוט העלילה.
ויש גם את הזיכרון הקולקטיבי של השואה – מה שכולנו היינו רוצים להאמין שקרה בשואה, בזמן שהשואה היא כל מה שקרה והוא בלתי ניתן לשיעור. כל ניצול הוא חד פעמי כמו טביעת אצבע. כל מרתף או אסם שילד יהודי הסתתר בו, התקיימה בו מידה אחרת של אור והאור נשבר בו באופן אחר, הנקישות נשמעו בו אחרת מבעד לקירות או לרצפת העץ והזמן שחלף בו לעיתים היה נדמה כהרף ולעיתים כחיים שלמים.
בזיכרון של חלק מניצולי השואה החיים במעון, דומה שהשואה לא התקיימה מעולם: בסיפור שלהם, בין אם קוהרנטי ובין אם לאו, הם נעים קדימה ואחורה על ציר הזמן ובמרוצה הזאת על הציר הם מותירים חלל של עשר שנים. פחות או יותר. החלל הזה הוא לולאת זמן ששבים אליה, עומדים על פתחה, לעיתים דולים ממנה זיכרון קלוש אבל לרוב מדלגים מעליה, רק כדי להיכשל במשוכת הזיכרון הבאה ולחזור לנקודת ההתחלה.
הדסה: "מתחת למכולת היה מרתף ושם התחבאנו"
הדסה יושבת מתחת לתמונה גדולה של נשר. לפני שנפגשנו, אמרו לי שהיא התחבאה כמה שנים בתוך מרתף שבו אסור היה לה לזוז. כתוצאה מהישיבה הממושכת במרתף, היא פיתחה תסמינים של שיתוק.
"נולדתי ברומניה עם דפקט: אגן לא סימטרי. לא הלכתי שש שנים", היא משכתבת את סיפור לידתה, "במלחמה היינו אצל מישהו שהייתה לו חנות מכולת. מתחת למכולת היה מרתף ושם התחבאנו. יום אחד נפלה פצצה והחריבה את הבית של בעלת המכולת מעלינו וגם היא נהרגה. הקיר עף מההפצצה והפרימוס כמעט שרף את כל המרתף". כאן היא מדלגת על 10 שנים ומספרת: "אבא התחתן וחי בגדרה. שנאנו את האמא החורגת".
"היה לי אח חולה…", היא חוזרת למלחמה, "אמא שלי מתה. אחותי הגדולה הלכה לדודה ברומניה. כל אחד הלך למקום אחר". משם להונגריה ולצרפת ברכבת ומשם באנייה לישראל, שבה מצאה את כל הדודות שלה ואת אחותה הגדולה. היא הגיעה לקיבוץ יד מרדכי "ושם קרה לי האסון: ראיתי במשקפת 3 ערבים, רצתי להגיד למרכז המשק. חשבתי שייקחו אותם שבויים, אבל אז תפסו אותם והורידו להם את הראש. ואז ראיתי ובכיתי וברחתי".
היא מדלגת קדימה על ציר הזמן. "התחתנתי עם בחור אחד שרימה אותי – הייתה לו חזרת עם חום גבוה. הוא הבטיח שיבריא אבל נשאר עקר. זה עצב גדול לא להביא ילדים, אבל הוא האשים אותי. רציתי להוכיח לו שאני יכולה ללדת, עזבתי אותו והיה לי חבר שנכנסתי ממנו להריון וילדתי את ר' בשנת 1975. גם החבר הזה היה חולה ורע. יום אחד הלכתי לקנות שווארמה וכשחזרתי, מצאתי אותו מת. היה בו גם משהו טוב – הוא אף פעם לא הרביץ לי. להלוויה שלו הגיעו רק שני שכנים. את הילד לקחו למעון ויצ"ו בת"א, שם הוא גר עד גיל 6". היא מגיעה בסיפור אל ההווה, אל התמונות של ר' ושל הנכדים שלה. היא מראה לי את הטלוויזיה והמקרר שקנה לה.
יוליה, האחות הראשית, מספרת לי שבגיל 6 נלקח ר' למשפחה מאמצת, אחרי ששהה 6 שנים במוסד ציבורי. בזמן ששהה במוסד, הגיעה הדסה כל ערב להאכיל אותו בעוף שהייתה קונה לו ולקלח אותו. היא הסכימה שיילקח לאימוץ, בתנאי שתאשר בעצמה את המשפחה המאמצת. גם ההורים המאמצים היו ניצולי שואה. "מה, היא לא סיפרה לך את זה?" יוליה שואלת תוך כדי שהיא צועדת לכיוון החדר של הדסה. "הדסה, לא אמרת לי שהיית מביאה לו רבע עוף כל ערב? ושהיית מקלחת אותו?" הדסה מסתכלת עליה ומחייכת "אני לא חושבת שהיה דבר כזה" יוליה: "ושבחרת את ההורים המאמצים?" הדסה: "לא. לא נראה לי. את חושבת?"
"….היתה לר' אמא מאמצת טובה", הדסה אומרת.
אחר כך אשמע מצוות בית החולים שבנה פתח את תיק האימוץ, מצא את הדסה ושהיום היחסים בינו לבינה מצוינים. הוא מגיע לבקר אותה תכופות.
קלרה: "אנשים לא נחמדים לניצולי שואה"
קלרה גרה במעון כבר שנתיים וחצי. לפני זה, היא מספרת, ושולפת במקביל את תעודת השוטר שלה, שהיא מחזיקה עדיין בתיק קטן שתלוי על הכתף שלה, היא הייתה שוטרת. 25 שנים היא עבדה במשטרה, הקימה את יחידת השוטרות והייתה שוטרת תנועה. לפני שש שנים נפטר בעלה, היא נשארה לבדה בבית וקיבלה ארבעה התקפי לב. יום אחד התפוצץ צינור מים בבניין שבו היא חיה בראשון לציון. "את יודעת איך זה…אנשים לא נחמדים לניצולי שואה. הם האשימו אותי ורצו שאני אתקן את הצינור. הייתה שכנה אחת שהציקה לי ובסוף הרמתי עליה סכין. השכנים קראו למשטרה, המשטרה הגיעה ולקחה אותי לאשפוז. היה משפט ויצאתי זכאית". היא שותקת, מהרהרת ולבסוף אומרת: " את יודעת מה זה בשביל אישה כמוני. את מבינה מה זה אומר שבא אלי שוטר הביתה". אני שואלת את עצמי אם היא מתכוונת לזה שהיא הייתה בעצמה שוטרת, או שהשוטר שדפק בדלת שיחזר בעבורה טראומה של ילדה שברחה מאנשים רעים שלבשו מדים.
"את עיתונאית, את מבינה מה זה בית משוגעים. אבל אני כבר ילדה גדולה. זה לא מזיז לי ואני לא מתחרטת על שום דבר. הכי חשוב זה שפה מתייחסים אלי יפה. אני שומעת על זקנים שגרים בבתי אבות ומקבלים מכות. פה לא מקבלים מכות. איילה המנהלת דואגת לכולנו. יש לי פנסיה גדולה מהמשטרה. הרבה כסף אני מקבלת! יכולתי לגור במוסד פרטי. אבל אני צריכה רק כסף לסיגריות ובשביל לעשות שפם וגבות".
"נולדתי בשקולץ, בהונגריה. את אבא שלי לקחו ואני הסתתרתי עם אמא שלי ועם ארבעת האחים הגדולים שלי. התחבאנו. אמא שלי יודעת הכל. עלינו באנייה מצרפת והלכנו לגור בבאר שבע. אמא שלי עבדה 20 שעות ביממה בשביל שיהיה לנו מה לאכול. אחי הגדול דאג לי. הייתה לי ילדות טובה, שחקתי עם ילדים וטיפסתי על עצים עד ששלחו אותי לקיבוץ מעגן מיכאל. כשהקמתי את יחידת השוטרות נסעתי באוטובוס על מדים, ואז בעלי, שהיה עולה חדש מארגנטינה, התיישב לידי ושאך איך מתגייסים למשטרה. בסוף התחתנו. לא היה לי טוב איתו, אבל ויתרתי על החיים שלי בשביל שהילדים לא יצאו מופרעים. חיינו ביחד, אבל כל אחד לחוד. זאת החלטה שקבלתי, כמו אמא שלי, לשרוד בכל מחיר. העיקר שלא ייקחו את הילדים. דחפתי אותם הכי רחוק שאפשר. כולם משכילים והם אוהבים אותי. הם מבינים, אפילו שלא ספרתי להם שום דבר. אני לא מצטערת על כלום. דאגתי להכל: כתבתי צוואה וכתבתי הוראות איך לטפל בי אם אני אהיה סיעודית. שלא יחיו אותי. יש התחלה ויש סוף – אני לא פוחדת מהמוות – אני חזרתי מהמוות".
המספרים מדברים על כ-200,000 ניצולי שואה החיים כיום בישראל (מספרם, באופן משונה, עולה משנה לשנה עקב הרחבת הקריטריונים). כרבע מהם נמצאים מתחת לקו העוני. ניצולים המוגדרים כסובלים מהפרעות על רקע נפשי, מתגוררים בשלושה מעונות לבריאות הנפש שהקים בעבורם משרד הבריאות בשנת 2000: "שער מנשה", "פרדסיה" (לב השרון) והמעון בבאר יעקב.
הרעיון מאחורי הקמתם היה לתקן עוול היסטורי ולתת מענה לניצולי שואה בערוב ימיהם. חלק מהניצולים היו מאושפזים בבתי חולים לבריאות הנפש גם כשלא ענו על ההגדרה הפסיכיאטרית למחלת נפש. ועדת התביעות מימנה מבנים נאים עם מדשאות ירוקות בסמוך לבתי החולים הפסיכיאטריים, מתוך כוונה שהמסגרות החדשות ישמשו מעין בתי אבות.
איילה: "פעם הם היו שקופים, ואני לא אתן שיעשו מהם כאלו"
"יש הרבה רווח משני בלהציג אותם כאנשים שקופים. זה נושא לוהט והפוטנציאל לגיוס תרומות ומתנדבים הוא אין סופי אבל אני לא מעוניינת בפעילות התנדבותית כתחליף לטיפול מקצועי", אומרת איילה רוזנטל, עו"ס קלינית ומנהלת המעון בביה"ח באר יעקב. במסדרון המחלקה. בזמן שאנחנו מדברות, נגשת אלינו רבקה ואומרת "איילה, זה לא בסדר, שלחת אותי לגזברות, אבל לא נתת לי פתק כמה את מרשה להוציא". איילה מסבירה לה בהתלהבות: "אצלנו לא אומרים כמה להוציא. ככה את רגילה ממחלקות האשפוז, אבל פה את יכולה להוציא כמה שאת רוצה". ואז מפרטת בפני: "אצלנו מוציאים מפסיביות לאקטיביות: אנחנו רוצים שהם יתלוננו! פעם הם היו יושבים בקבוצות הטיפוליות ומספרים כמה שהכל בסדר. עכשיו הם מתלוננים חופשי. אני מרגישה שיש תוצאות. אחת הדיירות נפטרה והם בקשו ללכת ללוויה שלה, הם קראו הספד מעל הקבר שלה. הם לא אנשים שקופים ואני לא אתן שיעשו מהם כאלו, הם שורדים, יש להם הרבה מאד כוחות. לך לא היו כוחות אם היה לך סיפור חיים כזה?"
איילה הגיעה לתפקיד ניהול ההוסטל "לגמרי במקרה" אחרי שירות בקבע כקב"נית. היא הגיעה עם חששות, גם כי לא עבדה בתחום הזקנה וגם בגלל הרקע המשפחתי: "המשפחה של אבא שלי היא משפחה שאין בה ניצולים בכלל ובמשפחה של אמא שלי הסיפור היה שאחות אחת שלה נרצחה לסבתא שלי מול העיניים. סבתא צרחה וקבלה מכה של קת על הראש והסתובבה עם צלקת על העורף, שכולנו זוכרים, עד סוף חייה. למרות שכל הניצולים במשפחה היו אנשים מאד מתפקדים, כולם צעקו בלילות. רצינו לדעת אבל לא שאלנו וההורים דברו, אבל הסתירו. בגיל 14 הייתי צריכה להכין עבודת שורשים לביה"ס וחשבתי שאני כבר רוצה לשמוע הכל. סבתא לא הסכימה לספר שום דבר, אבל אמא ספרה הכל ואני התפרקתי לגמרי. אני חושבת שאז גם הגיע הצורך להדחיק. אחרי שנים של הדחקה ופחד מהתפרקות, שנים שבהן לא הסכמתי לראות אפילו את "רשימת שינדלר", שלא לדבר על "החיים יפים" ( מה, זה אמור להיות מצחיק, השואה הזאת?), פתאום אני כאן ואני נוגעת בסבל, אבל נוגעת גם בחיים". היא מצטטת את ויקטור פרנקל: "מי שיש לו משהו שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך".
והיום? את כבר יכולה לראות את רשימת שינדלר?
"אני יכולה. אגב, אני חושבת שגם הדיירים יכולים, אבל אנחנו מפחדים עליהם", היא אומרת בחיוך נבוך.
ר': ללכת עם אבנים בכיסים
לפני היציאה אני פוגשת את י'. הוא מחייך והוא שמח. "יש שמחה בעולם", הוא אומר לי, "כל עוד ברכה חיה ואני מחכה לה שתיקח אותי". ברכה היא האחות מאמריקה עליה י' מדבר ללא הרף. יום אחד ברכה תגיע ותיקח אותו באווירון. הצוות הפעיל גורמים שונים בניסיון לחבר את הנקודות ולאתר את ברכה, אבל ברכה לא נמצאה.
איילה מספרת לי על אחד הדיירים, ר'. ר' לא מדבר על השואה. הוא עלה לארץ, התגייס לצבא והיה חלק מהאתוס הישראלי. אבל הוא הולך עם אבנים בכיסים. הוא מקבל רנטה גבוהה ממשרד האוצר, אבל הוא אינו נוגע בשקל ממנה. הוא קונה בצורה מאד מחושבת רק מה שהוא צריך, והכל מכספים של ביטוח לאומי. ברנטה הוא לא נוגע וגם אין לו יורשים.
מהם האבנים האלה בכיסים, אני שואלת את עצמי. ביטוי סימבולי חזק לאשמה? האשמה על האחרים שהושמדו, בזמן שר' נשאר בחיים? אולי האבנים הם הזכרון? במעון חיים אנשים שבכלל לא רוצים לדבר על השואה אבל הם מדברים אותה באמצעות האבנים בכיסים, או הסירוב להכנס למקלחת וההסתרה של האוכל.
אנשי הצוות מנהלים מאבק עיקש לקבע את החיים במעון בזמן הווה. אבל נדמה שההווה הוא כל מה שיש למי שכל חייו היה נתון בהישרדות. מטרת העל של הניצולים הייתה לשרוד ולקיים את הצאצאים, אפילו במחיר של שתיקה מוחלטת ומחיקת העבר. המיתוס המוכר על ניצולי שואה המגיעים לגיל זקנה ושוברים את מסך השתיקה, אינו מתקיים כאן. המסר שקיבלו הניצולים היה חד משמעי: צריך לחיות, בכל מחיר, והדשדוש בעבר מאט את צעדת החיים.
ועכשיו, ליד המדשאות המוריקות, מנסה הצוות הטיפולי להחליף את המסר הזה. לתקן אותו. לשנות אותו. אולי זה מעט מדי, אולי זה מאוחר מדי – אבל כמו שי' אמר: יש עכשיו קצת שמחה בעולם שלו. נשאר לקוות שזה נכון גם אם לא יאמין שברכה תגיע לקחת אותו לאמריקה, באווירון.