איור: אילה טל

במשך הרבה זמן קשה היה להפריד את החבורה של ג’אמל, סשה וקסנדרה. הם היו מקבצים כל היום אחד מול השני ובסוף היום קונים וודקה והולכים ביחד לזולה לשתות. לפעמים ישבו באזור של הסנטר ובעיקר על רחוב אלנבי. לג’אמל וסשה היו יחסי אהבה-שנאה, לפעמים הייתי רואה אותם יושבים באלנבי על קרטון, צמוד לכספומט, וצוחקים ולפעמים הייתי רואה את אחד משניהם עם פנס בעין מהריב של אתמול. הם היו מרביצים מכות רצח אחד לשני, כשהאלכוהול היה מוציא את השדים שלהם החוצה. למחרת, ביחד עם ההנגאובר הם היו משלימים ויוצאים ביחד לעוד יום של הישרדות ברחובות הקשוחים של תל אביב. באמצע, בינם, היתה קסנדרה. תמיד נראתה לי כנטע זר ברחוב, כשפעם היתה הבת זוג של ג’אמל והיום של סשה. הרבה פעמים ראיתי אותה כשבאתי לדבר עם ג’אמל או סשה ואף פעם לא עצרתי לשמוע את הסיפור שלה. למזלי היא הסכימה לדבר אתי על כוס קפה על ספסל בקינג ג’ורג’.

איך זה להיות אשה ברחוב?

“זה מאוד קשה. אין לך גב , את יודעת שכל בן אדם יכול לנגוע בך, אבל אני לא אתן. אני נולדתי באוקראינה. אני בת 43. רקדתי שם ומצאתי עצמי באתלטיקה קלה והצלחתי בזה וגם סקי עשיתי והחלקה על הקרח. עליתי לארץ כשהייתי בת 24 והיה לי ילד בן שלוש שהוא קצין בגבעתי היום. אמא שלי לא היתה יהודייה. הייתי גם אחות ולמדתי שם. עבדתי 16 שנה כאחות. אמא שלי רופאה ואבא שלי מהנדס. כל המשפחה שלי עלתה ביחד לארץ. התגרשתי באוקאינה וברחתי עם הבן לעיר אחרת ומשם לישראל. בעלי לא רצה לשחרר את הבן שלי ורצה להרוג אותי. כשהגעתי לארץ היה קשה. עבדו פה על אמא כשהיא קנתה בית. אני למדתי בינתיים עברית ועשיתי הכל כדי לעבוד על המבטא שלי כדי להיות אחות בבית חולים. למדתי עברית של רפואה. אני אוהבת להיות אחות. למדתי בקפלן וכשסיימתי את הקורס קיבלתי רישיון”.

איך הגעת לרחוב?

“הייתי עם חבר שלי שבע שנים ואז רבתי אתו ויצאתי משם כמו גבר, בלי בגדים, בלי כלום. גידלתי את הילדים שלו, הוא ניצל אותי בכסף. אני מטומטמת, תמימה. ילדה טובה. עכשיו הוצאה לפועל על הראש. עוד לא הלכתי לשם. התחלתי לשתות. הכרתי פה את סשה ברחוב. ישנתי בספסל בגאולה והוא בא לבד אלי. כשיצאתי היה לי עוד קצת כסף והייתי בבית מלון. שתיתי וזהו. נכנסתי למערבולת הזאת. אני שנתיים ברחוב”.

ספרי על החיים ברחוב.

“מה אני אגיד לך, אם גשם נופל עליך אז זה מה-זה סבבה. זה הדוש שלי. ככה, בקיץ מאוד חם ואני רגילה למזגן. אבל סובלים, לא משנה. פעם בחודש אנחנו הולכים לבית מלון, כשאנחנו מקבלים כסף מביטוח לאומי. אנחנו נמצאים שם יום אחד עד שהכסף נגמר. קונים וודקה, קונים לאכול, ואני אוהבת סושי, דגים. לפחות כל חודש יש זיכרונות טובים.  אחר כך חוזרים לחודש ברחוב, מוצאים זולה, ישנים שמה. אני מתקלחת בעיקר עם בקבוקים, אבל בחורף קר ולא רוצה לקבל דלקת ריאות. אנחנו מקבצים נדבות, אבל אני לא אוהבת את זה כי מסתכלים עלי ובא לי למות מזה. כרגע אין לי אפשרות לקבץ. קונים שתייה, יושבים ומדברים. עושים טלוויזיה לעצמנו, מה אני אגיד לך. הייתי בהתחלה לבד ברחוב והייתי צריכה להגן על עצמי. צריך להיות אשה חזקה, זהו. שאף אחד לא יתקרב אלי. פעם אחת הרמתי מקל והוא ברח. אני קשוחה. מאוד. עכשיו קיץ אז אפשר לישון על ספסל, ובחורף זה בעיה. קודם כל גונבים את התיק וזה הכי מסוכן, אבל זה לא שיקגו פה, אנחנו בארץ ישראל אז יחסית בטוח. אבל חושבים שיש לך מיליונים בתיק אז גונבים וזה מעצבן לחדש תעודת זהות. אז שמים מתחת לראש וככה ישנים. אנחנו ישנים בבית נטוש. הולכים הרבה ובסוף מוצאים”.

יש דברים שאת אוהבת בחיים ברחוב?

“אין מה לאהוב. עדיף להיות חתול בבית מאשר כלב ברחוב. אני מתגעגעת לחיים בבית. לשגרה”.

איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

“אני רוצה לחזור לעצמי, וכל הזמן חושבת לעשות את זה. לעצור ולחזור לעצמי. אני אומרת לעצמי שאני חזקה ויכולה. אני צריכה להפסיק לשתות. ברחוב זה בעיה. כולם מזמינים, כולם שותים. אף פעם לא הלכתי לגמילה כי כולם חוזרים מגמילה לשתות בחזרה. אני צריכה לעצמי, אני לא מאמינה בפסיכולוג. אם לא אעצור בעצמי אז אף אחד לא יכול. זה כאילו את מזלזלת על החיים שלך וזה לא טוב. אני יכולה לסבול קריז, זה לא קריז-קריז. כשהייתי באבו כביר אז סבלתי, אבל לא הרבה יותר מדי”.

מה היית עושה אחרת?

“אני לא מתאימה לרחוב. אני לא נראית כמו חסרת בית. אני מחליפה בגדים ומקלחת עם בקבוקים כל הזמן ויש לי בושם והכל. היגיינה זה דבר ראשון. אם בן אדם רוצה אז אפשר לשמור גם ברחוב. אצלי זה בתת-מודע, זה בלתי אפשרי, לא יכולה בלי זה. כל הזמן אני אומרת להם ברחוב ללכת להתקלח.

“אני יודעת להסתדר עם אנשים מסטולים אבל לפעמים יש להם איזה קריזה בראש שגומרת להם את הראש והם לא רואים אף אחד, וזה מסוכן. הם גם שוכחים דברים בגלל ה’נייס גאי’. כל אחד ברחוב עבר משהו בחיים. ברחוב אנשים לא רוצים לקחת אחריות, אין להם חופש אלא לא רוצים להתמודד עם החיים. הם נראים אולי חזקים מבחוץ אבל הם מאוד חלשים. אני עוד לא שם, אני נלחמת בזה. לפחות מנסה להילחם. למרות שהכי קל זה לשתות ולישון ולא לדעת כלום. ברחוב מאבדים את הנפש, אבל אין דבר כזה בן אדם. צריך להיות בן אדם”.

מה היית רוצה לומר לאלו שקוראים את זה עכשיו?

“קצת הבנה, קצת לפתוח את הלב ולא להיות ברוטאליים ולהסתכל עלינו כאילו חס וחלילה נפלנו מהירח. לפעמים אני רואה מבטים כאילו מה אני עושה פה. הם לא יודעים את ההיסטוריה שלי, המבטים שלהם הורסים אותי. אני רואה את המבט הזה: קודם כל אנשים לא סתם יוצאים לרחוב, כל אחד יש לו בעיה שלו. לא סתם מגיעים לפה. אחד נרקומן, אחד הוצאה לפועל. סך הכל שיבינו אותנו. נותנים לנו – תודה רבה, לא נותנים – גם טוב, אבל שיבינו אותנו”.