שניהם, בנימין נתניהו ויאיר לפיד, גדלו בצלמם ובחסותם של אבות דומיננטיים ובתוך דינמיקות משפחתיות לא פשוטות. ההבדל הדרמטי כמעט מתבטל לאור הדימיון הבסיסי שבסיטואציה. שתי דמויות אב כל כך חזקות ומשפיעות, כמעט אינן מאפשרות לבנים סטייה מהדרך שהיתוו עבורם, בטוב וברע.
כי פוליטיקאים, כמו שאר בני אנוש, הם תוצרים של בתי אב שבהם גדלו וספגו את השפעת ההורים, ואם רוצים להבין אותם, אי אפשר להתעלם מבית הגידול. השפעתם של הורי הפוליטיקאים – לרוב האבות – תקבע את קווי המיתאר ומרחב התימרון של הבנים. זה מעניין במיוחד בבתים שבהם ההורים עצמם היו פוליטיקאים או אנשי אידיאולוגיה. יש והתוצאה תתבטא במרד, כלומר בחריגה חדה מהאוריינטציה של ההורים, ויש שהעיצוב יתממש באימוץ ההשקפות של ההורה הדומיננטי.
בנימין בגין, למשל, היה כמעט תעתיק של מנחם בגין, האב המיתולוגי: אותה השקפה פוליטית ימנית מונוליטית, אותו הדר, אותה הקפדה על ניסוחים מדויקים, אותה יושרה ואפילו אותו חיתוך דיבור. אבל ללא ההילה של האב – המנהיג הנערץ של מחתרת האצ"ל.
בנימין נתניהו גדל בביתו של בן-ציון נתניהו – היסטוריון רוויזיוניסט, ימני קיצוני, שהיה עוזרו של זאב ז'בוטינסקי ונגע בגבורה. בן-ציון נתניהו חש עצמו מקופח באקדמיה הישראלית ונאלץ לנדוד לנכר כדי לזכות במעמד אקדמי ראוי. לא מעט מרירות וזעם הצטברו אצל נתניהו האב כלפי הממסד האקדמי והממסד בכלל.
הבכורה בבית נתניהו ניתנה לאח הבכור יוני, ולא רק בגלל היותו הבכור. היא לא הועברה לאח בנימין גם אחרי מותו הטרגי של יוני במבצע אנטבה. להפך, מותו כגיבור במבצע המהולל קיבע את המצב והפך את מאבקו להכרה של האח בנימין לבלתי אפשרי כמעט. הנורמה של חוסר ההערכה רק התקבעה כאשר נתניהו, מונע באמביציה אינסופית (גם לזכות באותה הערכה) התמנה לראשות הממשלה.
מאבקו של הבן נתניהו במה שקרוי בפיו ה"אליטות", נושא בבירור את חותמו של אביו בן-ציון. בניגוד למנהיגי ימין קודמים – מנחם בגין ויצחק שמיר – נתניהו לא מסתפק בניהול מדיניות ימנית, אלא רואה צורך לבוא חשבון עם אותם גופים שהשפילו את אביו, ועם הממסד המסורתי בכללותו. גם כאן מדובר במאבק סיזיפי להשיג אהדה וגיבוי מצד אביו. נדמה שעד יום מותו של האב לא הצליח נתניהו הבן להשיג הכרה של ממש מצד הרוויזיוניסט המובהק. התסכול הוא איום, גם מעבר לכאבו האישי של הבן, שהרי בן-ציון נתניהו היה לא רק אב אלא גם סמכות אידיאולוגית, בהיותו נושא כליו של אבי הרוויזיוניזם.
מקרהו של יאיר לפיד כאמור שונה בתכלית. הוא גודל כנסיך. טומי לפיד ראה בבנו יאיר ממשיך דרכו והתגשמות כל מאווייו כפוליטיקאי וכישראלי. הצלחתו של הבן, גם אם תאפילו על זו שלו, היתה גאוותו הגדולה. אבל, שלא תטעו, אין זו אהבה ללא תנאי. עם האהבה וההערצה עברה גם המורשת: אתה אהוב ונערץ, כל עוד אתה דבק בערכים הנכונים.
טומי לפיד ראה את עצמו כנושא דגל החילוניות והנאורות במתכונת האירופית. הוא התגאה להיות משכיל אירופי חובב מוסיקה קלסית מערבית ומתעב מוסיקה מזרחית. נטיותיו הפוליטיות היו ימניות, אם כי אולי לא קיצוניות, והוא העדיף להעמיד במרכז משנתו את קידום מעמד הביניים. לפיד הפגין פטריוטיזם "היסטרי", שנשען על חווית השואה. שלא כמו בנימין נתניהו, יאיר לפיד, למרות שמו, אינו נושא לפיד של מאבק להחזרת הכבוד הנרמס. הוא רק ממשיך דרכו של אביו לאחר שהלה הכתיר אותו כישראלי האולטימטיבי.
לפיד נזהר מאוד לא להיות מזוהה עם השמאל – שנוא נפשו של האב טומי. גם הוא רואה עצמו כנציג מעמד הביניים. הוא צירף למאבקו את מעוטי היכולת, אם כי ברור שהזדהותו היא לא אתם. בכל פעילותו העיתונאית וגם כאיש ציבור וכפוליטיקאי, הוא מקפיד להפגין פטריוטיות יצרית. הוא בעד שלום ופשרות, לא כולל ירושלים, כי הרי "ירושלים אינה סתם עיר אלא רעיון".
כמו אצל האב, לא בהכרח היגיון אבל בהחלט רגשנות של קונסנזוס. כמו אביו ואפילו יותר, הוא איש של סיסמאות, קופירייטר מובהק. כמו אצל אביו, לא תמצאו אצלו עומק, כן תמצאו אמרות כנף. יאיר לפיד שונה מאוד מאביו בסגנון. האב היה בוטה, מתלהם וצעקן. הבן, נופת צופים, כולו חיוכים – "מאמי" אולטימטיבי. שניהם מתנשאים, כל אחד בדרכו. מקור גאוותו של האב היה בהיותו משכיל אירופי, הבן מנסה להרשים בפוזות סחבקיות צבריות אינסופיות.
בשני המקרים, של לפיד ונתניהו, התוואי ברור. הוא נקבע ביחסים המורכבים בין אב לבנו, ובדרך שבה הבנים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של האבות וכמוציאים לפועל של מורשתם. בשני המקרים קיימת עבורם סכנה מתמדת של סטייה מהנתיב, על כל המשתמע מזה במישור הנפשי. האבות אינם נוכחים פיסית אבל כל הזמן לוחשים על אוזנם של הבנים.
השאלה הרלוונטית עבורנו, אזרחי המדינה, היא כמובן העתיד שמתכננת עבורנו ההנהגה. העתיד ייקבע בין היתר על ידי הסבירות ששני הפוליטיקאים הללו יסטו מהמורשת האבהית שלהם. האם יעז בנימין נתניהו לחרוג מעיקרי תפישת עולמו הפסימית והמאיימת של אביו, היסטוריון האינקוויזיציה בן-ציון נתניהו? האם יוכל יאיר לפיד להתגבר על הרפלקס האנטי-שמאלי, שאותו ירש מאבא טומי, ולהפוך למנהיג חברתי אותנטי ולמקדם שלום אמיתי, ולא רק ברמה ההצהרתית?
ספק רב. ההבדלים החיצוניים שבין האבות לבנים עלולים להטעות אותנו אם נראה בהם סממני גמישות. נתניהו הבן לא שונה כנראה בהשקפתו מנתניהו האב. האב היה ישיר ושקוף, הבן – פתלתל ומעומעם. לפיד הבן חייב להקסים ולכן מפתה לחשוב שהוא שונה מאביו, שהיה ברור בשנאותיו ונטיות ליבו. ולא כך. מה עוד שעל ערש דוויי אמר האב לפיד לבנו: "אני משאיר לך משפחה ומדינה". אמר ולא פירש אבל הכל ברור. כל עוד נידונו להיות מונהגים על ידי "הבנים של" אנחנו כנראה נקבל עוד ועוד מאותו הדבר.
ד"ר טוני שחר הוא פסיכולוג קליני