לבצלאל סמוטריץ׳ יש עולם דימויים עשיר: להט״בים הם בהמות, פינוי עמונה הוא אונס אישה. נדמה שהוא חש צורך להשתמש בדימויים האלו כדי להבהיר את הדרמה של רגשותיו הסוערים, למי שחש אדיש כלפי אותם אירועים (כי הרי, מי שתומך במצעדי גאווה או בפינוי עמונה ממילא לא יתרשם מההשוואות הנואלות).
אז בנוגע להחפצת בני אדם (השוואתם לחפצים או לבעלי חיים, כמו ״מצעד הבהמות״ או ״האישה הזאת היא נעל״) נכתבו מילים רבות, והיא משקפת מעל הכל את התפיסה הבסיסית של סמוטריץ׳ וחבר מרעיו לפיה יש בני אדם שווים, ויש בני אדם לא שווים. ככל שחברה מאפשרת יותר החפצה – בשפה השגורה, בדימויים התקשורתיים, בהתבטאויות ציבוריות של בעלי השפעה – כך אנו רגילים לחשוב על קבוצות שלמות של בני אדם כשווים לנו פחות, וכך הפגיעה בהם ובזכויותיהם פחות מפריעה לנו, ואנחנו מפתחים כלפיה אדישות.
איך כל זה קשור להשוואה שעשה הבוקר סמוטריץ׳ בין פינוי עמונה לאונס אישה (שימו לב, זה לא כמו אונס גבר, שכנראה בעיני סמוטריץ׳ לא קיים, או לא חשוב, או פחות כואב מאונס נשותינו הזכות והשבריריות)? זה קשור לא רק ברמת הדימוי, אלא ברמת ההיררכיה האנושית: ברגע שאתה תופס אישה כסמל ולא כבת אדם, אתה יכול בקלות רבה להשוות את הפגיעה שחווים תושבות ותושבי עמונה בהזזתם מהקרקע שגזלו מבני אדם אחרים לאונס. כמובן שבדירוג של סמוטריץ׳ בני האדם ״ההם״ (הפלסטינים, כן?) הם חפצים נחותים אף יותר, שלא רק שזה לא נורא לפגוע בהם, אלא זו אידאולוגיה של ממש.
אין פה מילה אחת שמטרתה לזלזל בכאבם של מתנחלי עמונה שמפונים היום מבתיהם, ודאי שלא בילדים, שלא הייתה להם שום בחירה בגזל שביצעו הוריהם. וגם אלו שבחרו לגזול, אין לי ספק שכואבים מאוד ביום הזה, ושרגשותיהם סוערים והם חווים אבל, ואין שום טעם להכחיש את זה או להתבדח. מובן גם שנבחר הציבור של אותם מתנחלים, תפקידו להתבטא הבוקר בחריפות על הפינוי הזה (למרות שבשולי הדברים, נאמר שתפקידו הוא גם להגן על שלטון החוק והדמוקרטיה בתור חבר בבית המחוקקים והמחוקקות). אבל העניין המרגיז כאן הוא הציניות של בשימוש במושג האונס כדי לתאר את הכאב הכי גדול שיכול אדם לחוות, ולהתעלם לחלוטין מהדבר האמיתי אליו השווית.
זה לא מזיז לאף אחד כמעט, ולכן הדימוי הזה משאיר אותי מבולבלת. בצלאל סמוטריץ'. צילום: איתן פולד, CC BY-SA 3.0
הדימוי אמור לזעזע אותנו כחברה: סמוטריץ׳ מתאר חברה ותרבות שבהן כל מקרה אונס מרעיד את אמות הספים, מוציא אנשים לרחובות, גורם לזעם, ומטופל כראוי, כמובן, כי זה הכאב הכי נורא שיכול לקרות לאישה. כאמור, כי נשותינו הן שלנו להגן עליהן, ולא, חס וחלילה, כי אנחנו באמת מכירים במבנה הכח בין המגדרים שגורם לשימוש באלימות מינית כדי להכניע ולדכא נשים, גברים, ילדות וילדים.
האמת היא שאנחנו כמובן חיות וחיים בחברה ובתרבות שבה אונס לא מזיז כמעט לאף אחד (למעט אלו שחוו אותו). לא לציבור ולא למשטרה, לא לבתי המשפט ולא לתקשורת. אונס ״רגיל״, כן? לא זה שמתבצע על ידי סלבס או בכירים במדינה, כי זה כבר ״סקסי״. כאילו זה לא קורה כמה פעמים ביום בכל פינות הארץ, בבתים שלנו, בכל המגזרים ובכל הגילאים. זה לא מזיז לאף אחד כמעט, ולכן הדימוי הזה משאיר אותי מבולבלת. אני לא בטוחה שסמוטריץ׳ מודע לאדישות המדהימה שבה החברה הישראלית מתייחסת לאונס ואלימות מינית בכלל. הוא לא מודע, כי אין לו הרבה שורות בקורות החיים בתחום המאבק באלימות מינית. הוא לא מודע כי הוא אדיש לזה, אלא אם זה עוזר לו להישמע דרמטי במהלך ראיון.
אני מסתכנת פה בניחוש, אבל מעריכה שאונס זה לא משהו שסמוטריץ׳ חווה, וזה מבלבל עוד יותר, כי מנין לו איך נראה הכאב הזה? מאיפה הסמוטריץ׳ הזה יודע איך זה מרגיש כשלוקחים ממך את האפשרות להיות בתוך הגוף שלך ולבחור מה קורה איתו? איך הוא יודע, הסמוטריץ׳ הזה, איך זה מרגיש להיהפך בשנייה אחת לפחות מחפץ, לשקופה, לכלי ריק, ולראות איך נראה המבט של גבר שמשתמש בך, מוציא את כל האלימות שאגורה בו בפנים אל תוכך, ואת נותרת כמו שתי ישויות נפרדות של הגוף והנפש, שהחיבור ביניהן ניתק, לפעמים לתמיד?
זה מבלבל, סמוטריץ׳. אם אתה רוצה להשתמש באחת העוולות הקשות שהחברה שלנו מכילה ואף מעודדת כדי ליצור דרמה בקרב בוחריך – תהיה עקבי. תתייחס לעוולה הזאת באותה רצינות ובאותה נחישות שבהן אתה מתייחס למאבק של מפוני עמונה. תילחם כדי למגר סוף סוף את התופעה של אלימות מינית מקרב כלל המגזרים בחברה הישראלית. אל תגבה רבנים אנסים ומתעללים, תגנה כל נבחר ציבור ממפלגתך וממפלגות אחרות שמנצל מינית את העובדות שלו, תקדם חקיקה שתסייע לנפגעות, תצא נגד תרבות האונס. כרגע אתה רק שוחק את המושג.