אימוץ מתרחש לאחר קטיעה, והכאב שנשאר הוא כאב רפאים.
בנקודת שבר אחת שמעתי שבלהה אברהם, העובדת הסוציאלית שטיפלה במסירתנו לאימוץ, שלי ושל מוישיק, חיה וקיימת, ואף קיבלתי את מספרה החסוי.
למחרת התקשרתי אליה מהאולפן, ממטבחון הפונה לחצר אחורית. חייגתי בהתרגשות.
אשה מבוגרת ענתה לי בלבביות.
"שלום," אמרתי, ומיהרתי להציג את עצמי בשמי ובכתובתם של הורי.
"כמה זמן לא התראינו?" היא שאלה בטבעיות.
"כמספר שנותיי, עשרים ושש שנה בערך," עניתי.
"ההורים יודעים שאת מתקשרת?" שאלה. עדיין לא הצליחה לאתר בזיכרונה את פניהם ואת סיפורם וכבר תהתה על מהות הקשר.
"בוודאי," עניתי, ותיכף בנשימה נועזת: "נוכל להיפגש?"
"כן," השיבה, "אם תמתיני רגע עד שאביא את היומן".
היא גרה סמוך לתיאטרון "הקאמרי", באזור שבו ביליתי יותר משנה מחיי.
בבוקר המיועד התעוררתי מוקדם, וכעבור יותר מדי שעות צלצלתי בפעמון ביתה ובידי פרח.
בלהה פתחה את הדלת ועטפה אותי בחום: "בואי, נשב במרפסת, מה תשתי?"; "את יכולה לשבת כאן משמאלי כדי שאוכל לשמוע אותך"; "לא מזמן חזרתי מחו"ל, ראיתי הרבה תיאטרון".
"אני אשה בת למעלה משבעים," אמרה לבסוף. "יצאתי לפנסיה, ועדיין מקבלת פה בבית מאומצים רבים שפונים אלי, ורוצים לדעת על הוריהם הביולוגיים."
"מה את רוצה ממני, רבקל'ה?" שאלה בטון קצת פומפוזי.
"אני מרגישה," אמרתי, "שאם יש דבר כזה 'יד הגורל' או 'יד מכוונת' אז זו היד שלך. אני לא מעוניינת לשמוע כלום על האנשים הביולוגיים, אלא רק על הורי. מה ראית בהם? מה את זוכרת? אני מוכנה לענות על כל שאלה שתשאלי אותי, עד שתוכלי לומר לי אם אני ראויה להורי. אני רוצה לדעת אם בדיעבד את חושבת שעשית את הדבר הנכון."
"אני אף פעם לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון," אמרה במתינות, "היו טעויות. קורה גם שהורים מאמצים נאלצים להחזיר את הילד, מכיוון שהם לא מספיק חזקים. את יודעת איך זה, ילד מאומץ כל הזמן בודק… היה אפילו מקרה קיצוני של ילד שזרק את עצמו לכביש לעיני הוריו. לא כולם יכולים לעמוד בזה… וההורים שלך, מה שלומם? הם יודעים שבאת לבקר אותי?"
"בוודאי, אני משתפת אותם ברוב הדברים."
"אני זוכרת אותם, אנשים נפלאים וטובים… אנשים פתוחים. ביקרתי אותם במושב כמה פעמים. לפני שהלכת לגן באתי לדבר עם הגננת".
בלהה התעניינה במה אני עוסקת, היכן אני גרה, האם יש לי חבר, ומה טיב הקשר שלי עם הורי. היא שאלה עוד-ועוד כפי שביקשתי, ובתום השיחה סיכמה: "אני מקבלת המון מאומצים, כמעט בכל יום אני פוגשת מישהו. מרגע שראיתי אותך כשעמדת בדלת ידעתי שאת אחרת, לא כמו כל המאומצים. את 'זונדר לינג' במובן החיובי. זה בגרמנית. עכשיו לכי תבדקי מה הפירוש".
אבל הסיכום של בלהה אברהם לא היה בבחינת סימן להסתלק:
"אני הולכת לאכול עכשיו," אמרה לי, "ואחר כך לנוח. את מוזמנת להצטרף אלי, לאכול איתי, לנוח איתי, להישאר כמה שאת רוצה".
כמין קנטור היא השאירה אותי עם חידת ה"זונדר לינג", ורק כשפגשתי מישהו דובר גרמנית קיבלתי תשובה לשאלה.
והפירוש – "יוצאת דופן".
כעבור כמה שבועות באתי אליה עם חבר שלי, והוא התקין את הווידאו שלי לטלוויזיה שלה כדי שתוכל לראות את הסרט "מלאכים בשמי ברלין".
חזרנו כעבור שלוש שעות, הוא פירק את המכשיר והלכנו.
מתוך הספר 'ילדתי' שיצא בידיעות ספרים בעריכת עליזה ציגלר