למות מרעב זו דרך איומה למות. ובכל זאת, מאות בני אדם – בישראל ובעולם – נואשים מספיק כדי להרעיב את עצמם למוות. עבור עצירים מנהליים, הבחירה לא לאכול או לשתות נותרה הדרך יחידה להביע שליטה מינימלית בגורלם וכדי לעורר תשומת לב ציבורית למאבקם.
חוק ההזנה בכפייה שהממשלה מבקשת להעביר בזריזות ביום שני הקרוב נועד להשתיק גם את דרך המחאה הזאת, ולהשכיח מלב (ומכותרות העיתונים) את העצירים המנהליים ואת מאבקם נגד הפגיעה האנושה בזכותם לחירות. תומכי החוק טוענים כי מטרתו לדאוג לעצירים ולהגן על בריאותם, אבל למעשה החוק נועד לפגוע פגיעה נוספת במי שנעצרו ללא משפט ועל בסיס מידע מודיעיני סודי: הוא פוגע בכבודם, בזהותם ובשברירי האוטונומיה האנושית המעטים שעוד נותרו להם.
סעיפי הצעת החוק מדגישים הבטים קשים אלה של האכלה בכפייה: החוק מאפשר האכלה בכפייה בדיוק באותם המקרים שבהם ברור כי העציר שפוי, בריא בנפשו, ובוחר – מסיבות מצפוניות – לא לאכול ולשתות. כדי להחמיר את הפגיעה הפיזית והנפשית, מאפשר החוק גם לעשות שימוש בכוח כדי לכפות על העציר את ה"טיפול" הכפוי; ואף מוסיף שורת הגנות על רופאים ובתי חולים שיאכילו שובתי רעב באלימות ובניגוד לרצונם. כלומר – אפילו תומכי החקיקה מודעים לפגיעתה הקשה בזכויות האדם, בְאַמָנות בינלאומיות ובכללי האתיקה הרפואית.
האכלה בכפייה לא נועדה לדאוג לטובתם של שובתי הרעב. להיפך, מטרתה לסכל כל סיוע חיצוני או תמיכה במאבקם. הצעת החוק מבהירה זאת בציינה כי שביתת רעב נועדה לשרת מטרות פוליטיות, ולכן עלולה לעורר הפגנות ופגיעה בסדר הציבורי. לכן, החוק מחייב את בית המשפט לשקול את האפשרות ששביתת הרעב תוביל להפגנות תמיכה בשובתים, ולאשר האכלה בכפייה של עציר במידה ושביתת הערב שלו עלולה לעורר פעולות הזדהות של גורמים אנונימיים מחוץ לכלא. בכך פוגעת הצעת החוק בשני עקרונות יסוד של דיני זכויות האדם: העיקרון לפיו חופש הביטוי הפוליטי הינו ערך מוגן, והעיקרון לפיו "איש בחטאו יומת". כמו כן, החוק מאפשר למדינה להציג לבית המשפט ראיות סודיות במעמד צד אחד (בהעדר העציר ועורכי דינו) ולסטות מדיני הראיות. לו האכלה בכפייה נועדה באמת ובתמים לדאוג לרווחת העצירים – לא היה שום צורך בראיות סודיות.
סרטון המתאר האכלה בכפיה של האמן יאסין ביי (מוס דף)
קיימת אלטרנטיבה להאכלה בכפייה: ביקורת שיפוטית אפקטיבית ועצמאית שתאפשר פיקוח אמיתי על המעצרים המנהליים ופורום לעצירים להעלות את טענותיהם ולהתעמת עם מאשימיהם. אפשרות נוספת היא אימוץ הגבלות שונות על מדיניות המעצר המנהלי, ובכלל זה הגבלת משך המעצר או הגבלת השימוש בראיות חסויות ומידע מודיעיני סודי. אפשר גם לאמץ מדיניות המעדיפה הליכים פליליים ומחייבת את הרשויות להעמיד לדין או לשחרר את העצורים בתום תקופה מסוימת. חבל שבמקום לאמץ הגבלות פרוצדורליות ראויות מסוג זה, הממשלה מעדיפה לקשור אדם לכיסא מיוחד ולדחוף צינור לקיבתו דרך אפו.
יש קשר ישיר בין מדיניות של מעצרים מנהליים מאסיביים להאכלה בכפייה של בני אדם: דה-הומניזציה של חשודים בטרור. פס הייצור של המעצרים המנהליים גוזל מבני אדם את מאפייניהם הייחודיים והאנושיים, ובתי משפט והחלטות שיפוטיות ומדיניות הופכים לתבניות שרירותיות תחת הטענה של שיקולי ביטחון.
בשיטה של מעצרים מנהליים ממושכים ללא ביקורת שיפוטית אפקטיבית, שיטות מחאה חלופיות, כגון שביתות רעב, הופכות לדרך היחידה של העצירים לבטא את אנושיותם וזהותם. האכלה בכפייה של שובתי רעב גוזלת מהם את היכולת האנושית האחרונה שנותרה להם ובכך משלימה את תהליך הדה-הומניזציה שלהם. במקום לאפשר להם למות – מבחירתם ובתנאיהם – הממשלה מעדיפה לכפות עליהם להירקב בשקט בכלאם, עד למותם, ברבות השנים, "מסיבות טבעיות".
שלא תטעו: חוק ההזנה בכפייה אינו כלי הומאני שנועד להגן על חיי אדם. מדובר בכלי אכזרי וציני, המבקש להשתיק את אמצעי המחאה היחיד שנותר לעצירים מנהליים. במקום להתמודד עם הבעיות הקשות שמעוררת מדיניות המעצרים המנהליים המאסיבית והכמעט בלתי מוגבלת שאימצה הממשלה, היא מוסיפה חטא על פשע ומבקשת להפר זכויות אדם רק כדי לאפשר להפרות זכויות אדם אחרות להימשך בלא מפריע, בהיחבא, וללא מחאה ציבורית.
שירי קרבס היא דוקטורנטית למשפט בינלאומי באוניברסיטת סטנפורד. מחקריה בנושא מעצרים מנהליים פורסמו במספר כתבי עת משפטיים וספרי עיון
אישה מואכלת בכפיה בבית סוהר בריטי, 1911. מקור: ויקיפדיה
