בשבת האחרונה, יום הפליט, חשבתי הרבה על כל מי שנמצא במחנות פליטים בדארפור ובמדינות שכנות. צר לי לומר, שבמקום להיות מודעות יותר לסבל של הפליטים, המדינות ה"מארחות" מאבדות את הסובלנות. ממשלות לא מוכנות לקבל החלטות מכריעות ואמיצות ולקלוט את מי שמייחל לחופש ולהגנה.
בכל שנה אנו רואים בעיקר מהגרים מאפריקה ואסיה. הרבה אנשים לא מבינים מה זה להיות פליט, לא מאמינים לסיפורים שלנו – לא משנה כמה פעמים נספר אותם. אני לא זוכר כמה פעמים סיפרתי למה בעצם אני מבקש מקלט, לפעמים על במות גדולות ויוקרתיות. זה משפיל, עצוב וטראומטי.
עם זאת, אנשים רבים עדיין קוראים לנו שקרנים. אחרים רואים אותנו כאיום דמוגרפי או כמחלה. רק מעטים מסתכלים עלינו בגובה העיניים, כעל שווים.
מצב הפליטים בישראל פחות גרוע מאשר בדארפור, כמובן, אבל זה לא אומר שמדיניות ההגירה פה תקינה. אני קורא למשפחה הישראלית: לפני שתדונו במעמד שלנו, אתם צריכים להסתכל עלינו כעל בני אדם. ברחנומהבתים שלנו, כי היינו בלוע הכריש.
לכבוד יום הפליט כתבתי לנשיא מדינת ישראל:
כבוד הנשיא ראובן ריבלין,
אני כותב לך בשם כל הפליטים כי אתה נשיא מדינת ישראל. אבל אתה גם אזרח, האזרח הראשון, ואתה גם בן אדם.
גם אני אזרח של מדינה, וגם אני בן אדם, אבל תראה איזה הבדל ענק יש בינינו. המדינה שלך הפכה אותך לנשיא. המדינה שלי הפכה אותי לפליט. אתה הפכת לנשיא בגלל כל מה שעשית וממשיך לעשות בשביל העם שלך. אני יודע כמה אתה מוערך בקרב הציבור הישראלי. אני הפכתי לפליט בגלל מה שניסיתי לעשות בשביל העם שלי, העם הדארפורי.
אנחנו כמו שני קצוות רחוקים בסיפור פשוט של מדינה ואזרחיה, על מה שכוח של מדינה וממשלה יכול לעשות לאדם. בגלל מעשיך נהפכת למעין אבא של כל הישראלים. בגלל מעשי נהפכתי למעין יתום.
באתי למשפחה הישראלית לבקש מקלט. וכמוני עשו רבים אחרים שהפכו לפליטים כי רצחו את המשפחות שלהם, דיכאו אותם, כלאו אותם או איימו לכלוא אותם וגזלו מהם כמעט כל חירות אנושית. ראינו בישראל נקודת אור, תקווה וביטחון זמני.
אני בטוח שתהיה גאה לשמוע שבישראל יש המון אנשים טובי לב, מקבלי פנים, מלאי חום, חמלה ואהבה לאחר. אני חושב שהם כאלה כי הם ישראלים. מדינת ישראל חשובה להם והם מאמינים שמתן מחסה הוא חלק מהאתוס הישראלי.
אבל יש גם כאלה שלא רואים אותנו בתור בני אדם. הם רואים אותנו בתור סרטן, איום דמוגרפי, בעיה של יבשת אחרת. לא משנה מה נגיד, מה נספר וכמה נסביר, תמיד נהיה שקרנים בעיניהם. הם רוצים למרר לנו את החיים עד שנעזוב. הם כולאים אותנו במדבר. הם מעכבים את בקשות המקלט שלנו. הם מתעללים בנו בתור לחידוש האשרות, בפשיטות.
רק הבוקר, כשהלכתי למשרד הפנים בחולות, לקבל אישור השתתפות באירוע של יום הפליט הבינלאומי – פקחי הגירה עצרו מבקש מקלט מאריתריאה בכניסה לחולות שישן מחוץ למתקן כבר חודש. כרטיס הכניסה שלו לא עובד. כששאלו אותו איפה הוא ישן, הוא ענה: "באוטו, בחוץ". הפקיד שאל אותו: "לא עדיף לך בחדר, עם מיטה, אוכל ושתייה?" הוא השיב: "אני אשתגע כאן".
אנשים רעים מתעקשים לשבור את הרוח של הפליטים, שכבר הגיעו לפה שבורים. אנשים נכנעים, חותמים על עזיבה מ"רצון". חלק חזרו לסודן, שם הם נכלאו ועונו. חלק הגיעו לאוגנדה ורואנדה. גם שם הם לא רצויים, הם נשארים שם ללא מסמכים או הגנה, או ממשיכים במסעות מסוכנים, כי אין להם ברירה.
אדוני הנשיא, בכנות, אנחנו יודעים שהרבה אנשים בישראל מעדיפים שלא נהיה פה. זו מדינה קטנה ויש פה מספיק בעיות. בישראל אנשים תמיד אומרים "עניי עירך קודמים". אבל מה זה אומר? אנחנו כבר בעירך – ולא לנצח. אנחנו לא חייבים להיות "בעיה", אנחנו יכולים להיות נכס. לעבוד, לתרום, לתת מעצמנו. אם רק תתנו לנו הזדמנות, אם רק תתנו לנו מקלט.
שלך, בכבוד רב,
מוטסים עלי,
מבקש מקלט מדארפור שמתגורר במתקן חולות כבר 14 חודשים
צילום מתוך פרויקט "שעון חולות" של אורלי פלדהיים וסיגל קולטון
