לפני ארבעה חודשים חזרתי מהודו. קלישאתי ובכל זאת, התקופה הקצרה שם עוררה אצלי את התחושה שמשהו צריך להשתנות בחיים שלי. כל מיני מחשבות מהסוג של מה הייתי רוצה לזכור מהחיים שלי בגיל 80 הציקו לי לפני כן, והתגברו שם.
חודש וחצי לאחר החזרה ישבתי בראיון בבית ספר רוגוזין ביאליק, וחודש לאחר מכן פתחתי את השנה כמחנך כיתה ח' ומורה להיסטוריה ותקשורת. עד אז ידעתי על בית הספר בעיקר משמועות.
אירוע הזיכרון לציון יום השנה לרצח יצחק רבין, שהתקיים השבוע בבית הספר, ניקז לתוכו מאמצים רבים שהושקעו בשבועות האחרונים מצד הצוות החינוכי וכמובן מצד הילדים. גם השנה היה היום הזה בסימן "די לגזענות עת לסובלנות". נושא שבהקשרים אחרים עשוי להיות מעט נדוש הופך בהקשר הבית-ספרי הייחודי לטעון במשמעות מיוחדת.
קל לראות ברוגוזין ביאליק מקלט או אכסניה למדוכאים, ולעתים גם די בצדק. התלמידים ומשפחותיהם הם שוהים קבועים באזורי השוליים החברתיים. השחור במציאות הישראלית עדיין לא מחמיא. בעבור רבים בחברה ובממסד הישראלי צבעם הוא תזכורת ברורה וקבועה לזרותם.
את מהות הקונפליקט תיארה סמיה עבדול ג'אבר, אצנית בנבחרת בית הספר, בשיח בנושא גזענות בספורט. היא תיארה את הקשיים שהיא ובנות הנבחרת חוו לקראת השתתפותן באליפות העולם בסין, כנבחרת המייצגת של ישראל. מכיוון שהממסד והציבור התנכרו להן, היו צריכות להרחיק עד סין כדי לחוש לראשונה קצת יותר ישראליות.
עם זאת, נראה לי כי המשמעות האמיתית של בית הספר איננה נובעת ממקורות אלו, אלא דווקא מהאפשרות להוכיח פעם אחר פעם כי האקלים הרב תרבותי מרחיב ומעצים. במובנים אלה רוגוזין ביאליק הוא דוגמה למרחב שמאפשר קיום משותף ורב תרבותי למרות הקשיים הברורים מאליהם. מקום שבו שונות תרבותית היא מנוע להעצמה ולפיתוח, ולא לסגירות וצמצום.
יום השנה לרצח רבין הוא תזכורת קבועה – גם אם קצת דהויה ומאובנת, עקב תהליכי השכחה שהזמן כופה – כי החברה הישראלית מתקשה לא פעם להכיל מורכבות ומגוון. תחת זאת קבוצות וקהילות מתבצרות היטב מאחורי קווי הגנה אידיאולוגיים ואחרים, שלעתים מוחזקים באמצעים אלימים אשר הפכו באחרונה ל"סגנון" מחאה נוסף או ל"כלי" ליצירת שינויים חברתיים.
נראה כי מהבחינה הזו, 20 שנה אחרי הניתוץ האולטימטיבי של כללי המשחק הדמוקרטיים, החברה והממסד בישראל ממשיכים להגביה ולבטן את המחיצות.
איור: עמריקו
יום העיון הסתיים בהופעה של "סיסטם עלי". מכל הבחינות הרגילות זה היה הסיום הכי לא "רביני" שיכול להיות – נטול "איפה ישנם עוד אנשים" ו"יפי הבלורית והתואר"? אך מכל הבחינות החשובות, ההופעה היתה סיכום של מהות היום הגדוש הזה. רב תרבותיות כאמצעי וכמטרה.
דבר אחרון. לפני כמה חודשים התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל בין גאנה לחוף השנהב. במשחק עמדו זה לצד זה ודיברו כריסטיאן אטסו, שחקן גאנה, וסריי דייה, שחקן חוף השנהב. על אף שאני יודע ששניהם מגיעים ממדינות שונות, נראה לי טבעי כי שניהם דוברים אותה שפה. מעין אפריקאית כללית שכזו.
עצרתי לרגע. משהו בי השתהה. הייתי מעט נבוך. בסך הכל אני מחשיב את עצמי מודע ונאור. אבל לפתע הנחות היסוד השקופות שלי הפכו ברורות. שניהם אפריקאים, שניהם שחורים, אז שניהם דוברים אותה שפה.
נדמה לי שהשלב הראשון בהסרת מחיצות סטריאוטיפיות הוא הכרה בעומק היסודות שלהן. זה מה שניסינו לעשות השבוע. וזה מה שאני מקווה שנמשיך לעשות.
אסף מרציאנו הוא מחנך ומורה להיסטוריה ותקשורת בבית הספר רוגוזין ביאליק בתל אביב
