שם: דגן ואלד. שם חברה: "קומפטיה בע"מ" מה אנחנו עושים? מספקים שירותי תוכן ותקשורת. כמה עובדים יש לנו? 13, אולי 20. אחד, פחות או יותר. מצויד בחברה שכלל אינה קיימת התייצבתי בשבוע שעבר בוועידת ישראל למשאבי אנוש בגני התערוכה בתל אביב. מצד אחד הרצאות ודיונים, מצד שני יריד של ספקים, חברות ויוזמות שרוצים לעזור לנו, הבוסים, להחליט איזה שי לחלק לעובדים לכבוד חג הפסח.
התלונות של עמיתיי מ"המקום הכי חם" מגלות שבמהלך השנתיים לקיומו של האתר העובדים מקבלים בפסח איזשהו בקבוק יין גרוע, את החולצה המפורסמת וכרטיס ברכה של "תרומה נמסרה בשמך לטובת ארגון שקר כלשהו". תתנחמו עמיתים, יש גרועים יותר. יש ערוץ טלוויזיה שהעניק לעובדים שלו מקל סלפי מתנה לחג (סיפור אמתי). לעומת זאת, במקום העבודה שלי אשתקד, קיבלתי 500 שקל מזומן. לא כרטיס או "תו זהב" או תלושים – מ-ז-ו-מ-ן. וגם בקבוק יין גרוע.
בעוד שנציגי מחלקות משאבי האנוש של מוסדות, עיריות ורשויות מסתובבים בין הדוכנים ומחפשים שי לחג לעובדים, אני החלטתי לשמוע קודם את ההרצאה עם השם האטרקטיבי "סיפור אהבה בין עובד לארגון". ציפיתי להרצאה בסגנון דניאל סטיל שתספר על גבר עני מהפריפריה שכובש את הבוסית של האימפריה תוך כדי אכילת לחם, שושנים ותותים; בסוף קיבלנו את מאיר שדה מ"שטראוס" שהסביר איך לעודד את העובדים להיות נאמנים למקום העבודה שמנצל אותם תוך כדי שהוא מקצץ להם בתקציב. כן, זה רומנטי.
ניצלתי את ההפסקה על מנת לטעום יין גרוע למדי, לאכול נודלס גרוע מאוד שחילקה חברת קמפינג קיקיונית ולקבל הרצאה על מהות החיים בתוספת צמיד פלסטיק עם הכיתוב "Change Your Destiny". לא נראה לי שאת המתנות האלה אקנה לעובדים שלי.
סצינה לגמרי שכיחה בוועידות של מנהלי משאבי אנוש
סט מצעים או מרק כתום?
אני חוזר לסבב ההרצאות, שכוללות נאומי מוטיבציה על תזונה נכונה לעובדים ואמנויות מיקוח. יש גם הרצאה חסרת מעוף של רוגל אלפר על "כיצד 'מחוברים' שינה את חיינו ואיך אפשר ללמד את זה" (בהרצאה הזאת ספרתי כמה ראשים רדומים); והרצאה של יואב קוטנר על דו קיום במוזיקה, עוד אחת ממיליארד ההרצאות האוטומטיות על אריק איינשטיין, האיש והחידה (ספוילר – אין חידה. הוא סתם איש רגיל).
משם כמו כולם חזרתי לראות אילו עוד מתנות אוכל לספק לעובדים שלי. אני מתייעץ עם רפי, האחראי למשאבי אנוש בעירייה בינונית, והוא ממליץ לי על קייטנות לילדים שישמחו את עובדי חברת כוח האדם הבדיונית שלי (הבנתי שתוכן באינטרנט לא תופס, אז מיד הקמתי לי חברה חדשה שסוחרת באנשים). הסברתי לו שרוב העובדים שלי חשוכי ילדים צעירים שרק השתחררו מהצבא ושהם יעדיפו משהו יותר אטרקטיבי. לפתע צץ בינינו מישהו שחושב ששטר חוב כלשהו הוא מתנה טובה לפסח. אנחנו מתקדמים הלאה, איש איש לדרכו.
אם אנחנו כבר כאן…
אני מנשנש סוכריות מדוכן ומתלבט האם לקנות לעובדים המנוצלים שלי סט מצעים או קייטרינג טבעוני. האוכל הטבעוני יורד מן הפרק אחרי שאני טועם מהמרק הכתום ומגלה שהוא רדוד מאוד. בינתיים, בעודי מתלבט, הדוכנים והביתנים מתחילים להתפרק. בזה אחר זה מתקפלים הביתנים של "סטימצקי", "כיתן", "ללין", "תו הזהב", "בוטיק הקוסמטיקה של סבתא ראשה", "פנינה רוזנבלום" ו"הארץ".
רק דוכן אחד נשאר איתן ועמיד. זהו דוכן "נר זוכרים" ובו נרות זיכרון ליום השואה. הייחוד: על כל נר יש שם של אדם שנספה בשואה, וקוד סריקה לקריאת הביוגרפיה של הנספה באינטרנט. זה הגיוני שבין חמסות ויודאיקה באיכות ירודה לבין הגדה לפסח שעומדת על שתי רגליים ותמרוקים למיניהם – גם השואה תיכנס למתנות החג.
על הדשא אצל סודה סטרים
עבדים היינו, עתה בני חורין. כך היה במצרים וכך היו בגטאות באירופה. כך זה נמשך גם בגטאות של העובדים שמבלים את חייהם במוסדות האפרוריים בישראל – כי תמיד העבודה היא חיינו והתמורה שהעובדים מקבלים היא המתנות הקבוצתיות לחג. אלה, כך למדתי ביריד, לא תמיד משקפות את חדוות ליבם ונשמתם של המעסיקים, אלא בעיקר מעידות על המחויבות החגיגית של העוסקים במלאכה. מהפלירטוטים והסמול-טוק שניהלתי עם אנשי משאבי אנוש למיניהם נראה לי שהם בעיקר באו לכאן כדי לגרוף כמה שיותר שקיות של הפתעות ומתנות לעצמם.
שתיים מהן – מירית וחן שמייצגות עובדים ברשות גדולה מאוד – ישבו לצדי בהרצאה של קוטנר והעדיפו להסתכל על גיליון "מה קרה ביום שנולדת" של "ידיעות אחרונות" מאשר להקשיב לרגעי הזהב של אריק ושלום בימי שבלול. הן מספרות לי שכבר סגרו על מתנה לעובדים שלהן, וזה דווקא יהיה סט קמפינג מיוחד שנועד לעודד את העובדים לצאת לטבע. ניסיתי להניא אותן מהרעיון הזה. עדיף שהעובדים יקבלו מתנות שיהיו קשורות בית, אחרת הם ייצאו לטבע ויהיו שם חיות מעופפות טורפות וכל מי שירצה לצאת קצת מישראל יישאר תקוע כאן בגלל המתנה לפסח.
מגלים עניין רב באריק איינשטיין
כשקוטנר יוצא לדשא אצל אביגדור אני יוצא מהאולם ופוגש את אלי. אשתקד הוא פינק את העובדים של העירייה שבה הוא עובד בסט סכו"ם מהודר, והבין שהשנה הוא יצטרך להתעלות על זה. את המזנון הטבעוני הוא דוחה בבוז כי "זה לא כשר". אולי טיול לאוהלים בדואים לכל המשפחה? אלי כמעט חוטף התקף לב וזז לצד השני של האולם מחשש שיורעל מפיתה עם לבנה. בסוף הוא נאלץ להתפשר על הזמנה מאוד גדולה של "סודה סטרים" לכל העובדים שלו, כי אין משקה לאומי בריא כמו מים מוגזים.
המתנה שסיכמה את הכנס היא המופע "ניתוח גוף פתוח", שבו היועצת הארגונית והמומחית לשפת הגוף מעיין פולק בשן מדגימה עם ועל השחקן תומר שרון (תומש) שלל סיטואציות וטיפוסים מגוונים: השקרן (במבטא עיראקי), האישה שחובבת "The Voice" (במבטא עיראקי) ומקסים העבריין (נחשו באיזה מבטא).
כשעזבתי את הסטודיו למשחק של תומש כבר הייתי מפוצץ בהרבה מאוד שקיות של מרצ'נדייז מפוקפק. לא שכחתי להזמין שי לחג לאנשי "המקום הכי חם בגיהנום" (העיתון של "היום שבו נולדת" מטעם "ידיעות אחרונות", טוב לכם?). לעובדי חברת "טרואז א מנה", מפעל לייצור משולשים בבעלותי ובניהולי, ארגנתי יום כיף משפחתי במפעלים בגליל. כיף להיות הבוס.
