אתה זוכר איך אמך נשאה אותךָ בזרועותיה
צמוד אל לִבּה הפועם, מלמול חומל עוטף אותךָ,
העור הרך והחזק, הבגד החם
דבר רע לא אוּנה לך
מקלעת ידיה היתה לך ערסל ותנועה
ובכל זאת, עברו מאה שנה
הייתי חייבת לגרום לך להרגיש מגוחך
אני יכולה להיות נבזית כל כך
אתה יודע שהבשר שלך עודף ומיותר
אתה יודע איך אני יכולה למלא את החדר
עד כּלות
הייתי חייבת לעשות אותך טיפש, זקן, זנוּח
לגנות אותך על כל תנועה, על כל מילה
ועוד מילה
אתה יודע שדבר לא ישווה לכובד הזה המוחץ
של גוף שמתקרב אליךָ מעליךָ שמוסר אותךָ
כולך לרוך הזה שמקיף אותךָ לבשר הענוג
שנתחב אל פיךָ אתה יודע שאתה
מחוץ לזה, נסחף הרחק על הכסא שלךָ, קולךָ
אובד בסאון הזה המתוק, אתה
לא אִתי
עכשיו
השנאה הזאת תרעיל את לבי
כי גדולה השנאה אשר שנֵאתי מאהבה אשר אהבתי
אותךָ
אני נלכדת בעיניי
ההוזות, באפס-קול,
חשאית, גוּפי תר אחר
פס הקור הזה הזורם
מן החרךְ הדק, שישיב חיים.
יש רוך שלא ידענו יחד
יש מלח שלא טעמנו, יחד,
פָּנים שלא גילינו
ובעיקר יש ריקוד שלא רקדנו
לא על הרצפה ולא מעל הרצפה
ולא על קירות החדר ולא בחללוֹ
ויש תוך שלא הוּתךְ
שלא נפְתח
רוחש וזוחל עכשיו ותמיד
חדוּר בּבשר, מתחת לעור,
מעבר להישג ידךָ
מעבר להישג ידי
בנימי הנימים,
אתה יודע איך זה,
אין דבר רחוק יותר מן הפְּנים.
צילום: שירה סתיו