"האוכל היה על הפנים, אבל לא התלוננו על אוכל", אומר אנואר סולימאן ערבאב, "זה כלא, ואוכל של כלא זה תמיד על הפנים. גם לא על זה שהיינו עשרה אנשים בחדר. התלוננו על מה שקרה במרפאה. היה שם תור של אנשים חולים שלא מקבלים טיפול. המרפאה כמעט לא עובדת, לא בדברים פשוטים ובטח לא בניתוח או משהו כזה, שבשבילם צריך לחכות חצי שנה לפחות. יצאנו להפגין בגלל זה ובגלל שלא נתנו חופשות באישור, למרות שלפי החוק מותר לנו. היו אנשים במצב נפשי לא טוב, ואז זה עוד היה ללא הגבלת זמן הכליאה, לא ידעת כמה אתה נשאר. עשינו דברים כדי שישמעו אותנו".
ערבאב השתחרר באוגוסט השנה בעקבות עתירה לעליון, לאחר שהיה כלוא שנה וחצי במתקן חולות וחודש במתקן סהרונים כעונש על ההפגנות שהיה בין מארגניהן. אפשר היה לחשוב שבעקבות המאבק יחול שיפור בתנאים בחולות, ככל שיעבור הזמן והמתקן יתייצב, אך לא כך זה נשמע.
"השתפר?" שואל ללא חיוך אוסמן מוחמד עלי, שנשלח לחולות לפני 4 חודשים, "אם כבר, נהיה יותר גרוע. אני הייתי בא לחולות לפני שנשלחתי לכאן, לבקר חברים, והמצב פה מידרדר. פעם אנשים יכלו לקבל אישור לבוא לתל אביב לכמה ימים ולחזור, הבטיחו 3 ימים בחודש. אבל זה קשה מאוד עכשיו, הם לא נותנים אישורים. בקושי הצלחתי לצאת מפה פעמיים. אסור היום להכניס משהו פנימה או לקחת החוצה, אפילו לא קצת מים לבשל משהו בחוץ.
"המרפאה אמנם עובדת, אבל אין רופא ובקושי מצליחים לעזור לך. נותנים תרופה לכאב ראש ולכאב בטן, בלי רופא ובלי קשר למה שיש לך. אלה אנשי עזרה ראשונה. יש פה אנשים שצריכים טיפולים רציניים, והם נשלחים מסורוקה לחולות ובחזרה שוב ושוב. והאוכל ממש גרוע. לפעמים יש רק מלפפון וביצה לארוחת הערב. יש אוכל לא מבושל, לפעמים בשר ממש נא, האורז קשה ולא מבושל טוב. קר פה מאוד עכשיו, והרעב לא עוזר".
עוף לא מבושל במתקן הכליאה "חולות"
מי יתרגם את מה שאמר הרופא?
העדויות של עלי וערבאב הן לא חלק מ-72 העדויות שמרכיבות את "דוח כליאת מבקשי מקלט ומהגרים – 2015" של המוקד לפליטים ומהגרים, אבל הן נשמעות בדיוק כמותן. הבוקר פורסם דו"ח ראשון מסוגו שסוקר את ארבעת מתקני הכליאה למבקשי מקלט וזרים בישראל, ומתבסס, מלבד הראיונות שערכו פעילי המוקד, על דוחות רשמיים של שירות בתי הסוהר ורשות האוכלוסין, וכן על תשובות לבקשות חופש מידע. בשב"ס, לטענת מחברי הדוח סיגל רוזן וסאם קוטנר, ענו על שאלות בנוגע לתרגום, פעילויות תרבות וחינוך ושירותים פסיכולוגיים, אך לא הגיבו כלל לשאלות בנושא ענישה בכלא, תנאי המתקנים, אספקת מזון והיגיינה – תחומים אשר לגביהם הטענות הן הקשות ביותר. מסיבה זו המידע המופיע בנושא מבוסס על עדויות הכלואים בלבד.
כ-5,000 מבקשי מקלט וזרים אחרים מוחזקים בארבעה מתקנים: חולות, סהרונים, גבעון ומתקן יהלו"ם שליד נתב"ג. מתקן סהרונים מצטיין בעיקר בצפיפות (10 אנשים בחדר במקום 5, שטח של 2.2 מטר לאיש, שהוא פחות ממחצית השטח שקובעות תקנות שב"ס); חולות בולט בתחום המזון: רוב המרואיינים העידו שכמויות המזון אינן מספקות, ואחד סיפר כי מאז שהגיע למתקן הוא הולך לישון רעב. מעדויות נוספות עולה כי המזון לפעמים אינו אכיל או בלתי מבושל, ונראה שזו הסיבה לתחושת המזון המועט יחסית. הצילומים שנשלחו אלינו מחזקים את הטענה. 40 אחוז מהכלואים העידו כי קיבלו עונשים.
ארוחה טיפוסית במתקן הכליאה "חולות"
ביהלו"ם אין רופא, עובד סוציאלי או פסיכולוג, וכשהתפוסה גדולה יש בחדרים הקטנים כמה משפחות יחד, כלומר ילדים שוהים באותו חדר עם מבוגרים שאינם הוריהם. בכלא גבעון הגברים דיווחו כי ישנם בין 8 ל-16 אנשים בחדר, והנשים סיפרו על בין 6 ל-12 עצורות בחדר.
בכל המתקנים יש מחסור במתרגמים, גם במגעים עם משרד הפנים ובית הדין למשמורת. אולם נראה כי החמור ביותר הוא המחסור בתרגום בעת מגע עם שירותי הרפואה. בסהרונים העידו רק 3 מתוך 26 מרואיינים כי מתרגם היה נוכח בעת בדיקה רפואית, ובחולות סיפרו הרוב המוחלט של המרואיינים כי מעולם לא היה מתרגם בעת שביקרו אצל הרופא. בשני המתקנים, שבהם נמצאים רוב מבקשי המקלט, צוין כי רופאים נעזרים לעיתים בכלואים אחרים שדוברים אנגלית או עברית, וכך החולים נאלצים לחלוק עם זרים פרטים אינטימיים על מצבם הרפואי.
בתמיכה לטענה של ערבאב, העדויות ממתקני הכליאה על הטיפול הרפואי קשות: בסהרונים ובבגבעון חלק מהכלואים העידו כי על אף שפנו לקבלת טיפול רפואי לא קיבלו את הטיפול או שהוא לא עזר להם, והם לא זכו למעקב. בשני המתקנים רוב הכלואים לא היו מודעים לקיומם של שירותי בריאות הנפש או עובדים סוציאליים. בחולות העידו רובם המוחלט של אלה שפנו למרפאה כי הטיפול לא היה מספק, הם נדרשו להמתין עבורו זמן רב, הוא לא סייע להם ולעיתים אף החמיר את מצבם. בחולות אין כלל מומחים לבריאות הנפש, אלא עובדים סוציאליים בלבד, וזאת למרות שיש בו אנשים שעברו טראומות במסעם (בארצות המוצא דארפור, סודן או אריתריאה, או במחנות הכליאה בסיני). ביהלו"ם לא ניתנים שירותי רפואה, ורוב העצורים, לרבות משפחות וילדים, גם לא פוגשים עובד סוציאלי או פסיכולוג במהלך המעצר. במקרה של בעיה רפואית חמורה העצורים נלקחים לבית החולים הקרוב.
"תנו לארגוני זכויות האדם להיכנס"
טענות נוספות הן על מחסור בבגדים ובמוצרי היגיינה, העדר תנאים בסיסיים בעת המתנה לדיונים בעניינם (בסהרונים הם ממתינים במבנה לא מקורה דמוי כלוב שהם מכנים "כלובה"), העדר ייצוג משפטי ממשלתי גם בתקופות כליאה ממושכות מלבד המוקד עצמו, שמצליח לספק עזרה משפטית רק לכחמישית מהכלואים, ותנאי הכניסה שלו למתקנים הוחמרו. במתקן יהלו"ם ככל הנראה אין שום פיקוח, ביקורים או ייצוג משפטי.
חדר האוכל במתקן הכליאה "חולות"
חשוב לציין שרוב הכלואים הם מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה, שלא ניתן לגרשם בניגוד לרצונם או להחזירם לארצות המוצא. השאר הם מהגרי עבודה או תיירים ללא אשרת שהייה בתוקף. מחברי הדו"ח מדגישים: "בעוד הנחיות האו"ם קובעות ש'מעצר וכליאה הם אמצעי חריג אשר יהיה מוצדק רק למטרה ראויה', נראה כי המדיניות הישראלית בעשור האחרון משתמשת בכליאה ומעצר באופן תדיר החורג מהנחיה זו. לפיכך, ההמלצה המרכזית של מחברי הדו"ח היא לבחור בחלופות אחרות ולגבש מדיניות הגירה שלא מבוססת על כליאה כאמצעי מרכזי".
כל עוד הכליאה נמשכת, מבקשים מחברי הדוח לשפר את איכות המזון (ובחולות ספציפית – להתיר לשוהים להכניס מזון ולהכינו בעצמם), לספק מוצרי היגיינה בסיסיים באופן קבוע, לשפר את שירותי התרגום במתקנים בכל מפגש עם נציגי שב"ס או משרד הפנים ובמהלך בדיקות רפואיות. כמו כן הם מבקשים להרחיב את הגישה שלהם למתקני הכליאה, ולאפשר לעוד ארגוני זכויות אדם להיכנס לשם.
"יותר מכל דבר אנשים צריכים את החופש שלהם", אומר ערבאב, "אם היינו פושעים, בסדר, שימו אותנו בכלא. אבל בלי סיבה? אין לנו לאן ללכת. מי שעזב את ישראל נעלם או נכלא, או אפילו נהרג".
