בשקט של אחרי הצהרים של יום שישי אביבי באי היווני לסבוס, מתאספים כמה מאות אנשים על רציף המעבורת שתפליג עם ערב לאתונה. צעירים ומבוגרים, משפחות ויחידים, תינוקות וקשישים, מצוידים בתרמילי גב ושקי שינה.

על אף מזג האוויר החלומי והנוף הציורי של מפרצי הים האגאי, הם אינם בחופשה או בסיור תיירותי. הם פליטים, מהגרים ומבקשי מקלט מסוריה, עיראק ואפגניסטן שהגיעו לכאן דרך טורקיה בדרכם הלאה למדינות אירופה. מתנדבים של עמותות ואגודות הסיוע, הפועלות באי בחודשים האחרונים במטרה להקל על מסעותיהם של הפליטים, מתאספים גם הם. הם מחלקים בגדים, מזון, תה ומים, וגם סתם מילה או עצה טובה. 

• הטרגדיה של הפליטים: דקת דומייה לא תספיק
• נוהל קליטת פליט: המדריך המלא לחרדות / ערן צור
• "אלה האנשים שאיבדו קרובים באנייה שטבעה"

קרוב ל-100 אלף פליטים הגיעו ליון מתחילת השנה, מצטרפים לכ-850 אלף איש שכבר עשו את הדרך הזו בשנת 2015. על החוף של לסבוס הסטטיסטיקה של האו"ם מקבלת לפתע פנים וקולות. הפלגה בקו המעבורת הסדיר מהעיר הטורקית אייוואליק לכאן נמשכת כשעה וחצי ועולה 10 יורו. אבל לאנשים שמתגודדים על הרציף בלסבוס אין אשרות כניסה שמאפשרות להם לעלות בנחת על המעבורת בטורקיה להציג דרכונים ולעבור בביקורת הגבולות ביוון. את 20 הקילומטרים של מי הים האגאי המפרידים בין טורקיה ליוון הם צולחים בסירות גומי ממונעות קטנות, בהפלגה מסכנת חיים, ביום או בחסות החשיכה. בששת השבועות הראשונים של 2016 כבר טבעו למוות כ-150 איש. מאות האלפים שהגיעו אל החוף, ימשיכו להתמודד עם פגעי המלחמה שהבריחה אותם מבתיהם, עם החוויות הקשות שעברו בדרך לכאן ועם האתגר של בניית חיים חדשים לאחר שהפכו לפליטים.

---

פליטים סורים מגיעים לחופי לסבוס, ספטמבר 2015. צילום: Freedom House

מנאל שחאדה, ראשת המשימה כאן מטעם ישראייד (IsrAID), ארגון סיוע הומניטרי מישראל, תסביר לי בהמשך שלסבוס היא רק תחנת מעבר: כמעט כל מי שמגיע הנה ממשיך בדרכו תוך ימים ספורים. מי שמגיע לחוף נרשם במשרד הרישום במוריה (Moria), אחד משני מחנות הפליטים שמפעילות הרשויות על האי. מסמכי הרישום מאפשרים להם להמשיך במסע למדינות אחרות באיחוד האירופי ולבקש שם מקלט כפליטים.

הארגון ישראייד מנוסה במתן סיוע הומניטרי במקומות שונים בעולם והיה אחד הראשונים להביא לחופי לסבוס צוותים רפואיים של מתנדבים דוברי ערבית. היכולת לתקשר עם המגיעים בשפה שרבים מהם דוברים, ושרוב המתנדבים מרחבי אירופה הנמצאים כאן אינם בקיאים בה, היא משמעותית וחשובה ביותר. 

ווטסאפ מצוקה מסירת הפליטים

במוצאי שבת הרוח מתחזקת והגלים שבין חופי טורקיה ללסבוס מתחילים לגעוש. אמאל מחמוד ניצבת על החוף לצדי ומביטה אל הים בדאגה. האורות על החוף בטורקיה נשקפים ממול. מסיפורים ושברי עדויות של הפליטים שמגיעים לכאן בסירות, נודע כי כאשר מזג האוויר סוער והים מסוכן למעבר, "עלויות הנסיעה" שגובים המבריחים הטורקים נמוכות יותר. אלה שמוכנים לקחת את הסיכון המוגבר של הים הסוער הם מחוסרי האמצעים, ביניהם אפגנים שעשו חלק ממסעם ברגל דרך איראן וכן עיראקים-יזידים שנמלטו על נפשם מדאעש באוגוסט 2014.

זהו יום הולדתה ה-26 של אמאל מחמוד. היא עצמה נולדה בדרך, במהלך מסעם של הוריה מסוריה לגרמניה. המשפחה חיה באזור סינג'ר שבצפון עיראק, מקום מושבה של הקהילה היזידית זה מאות שנים. הוריה עזבו-ברחו לסוריה במהלך מלחמת איראן-עיראק, ומשם המשיכו לגרמניה ב-1990. אמאל מתנדבת כאן במהלך חופשת הסמסטר שלה מהלימודים באוניברסיטת גוטינגן. היא הגיעה ללסבוס לתקופת התנדבות קצרה ו"לא יכלה שלא לחזור". כבר בראשית השהות באי נחשפה למוות, כאשר בסירה שהגיעה לחוף היו בנוסף לנוסעים החיים, גם גופות. נערים צעירים שקפאו במהלך ההפלגה. החשיבות של עבודתה כאן כמתנדבת הייתה ברורה לה כבר מהסירה הראשונה שבה טיפלה – מהצלת חיים ועד סיוע בדברים הקטנים והמעשיים. והכל בכורדית, שפתם של חלק מהפליטים ושפה שאותה היא מדברת מהבית.

אמאל מתנדבת כאן בארגון Team Humanity, שהוקם על ידי סלאם א-דין מדנמרק. גם הוא כמוה ממוצא עיראקי. אביו, מהעיר חילה שבדרום עיראק יצא בראשית שנות השמונים ללימודים בברית המועצות והתחתן עם בת המקום. סלאם נולד במולדובה, שם גדל עד שהמשפחה עזבה לדנמרק, לאחר פרוץ הסכסוך האלים במולדובה בשנת 1990. בחייו הקודמים, כך מכנה סלאם א-דין את הזמן לפני שהגיע ללסבוס בפעם הראשונה, היה איש עסקים.

גם הוא הגיע לכאן לביקור קצר בעקבות הדיווחים בחדשות על הפליטים המגיעים לחופי האי, ולא היה יכול לעמוד מנגד. הוא חזר לדנמרק, מכר את העסק, גייס חברים וקרובים והקים את הארגון. ומאז הוא כאן. "עכשיו יש הרבה מתנדבים וארגונים כאן בחוף ועל האי וגם באיים השכנים", הוא מספר. "כשהגענו בספטמבר כמעט שלא היה אף אחד".

בינתיים הרוח ממשיכה להתגבר והסחף בים מתחזק. עבור יושבי הסירות שיצאו מטורקיה שינוי לרעה במזג האוויר עלול להיות עניין של חיים ומוות. אותות מדאיגים של מצוקה מגיעים מהים באמצעי מפתיע – ווטסאפ. נראה שמספרי הטלפונים הניידים של כמה מהמתנדבים הגיעו לידיהם של פליטים הממתינים עדיין בטורקיה, והם מעבירים אותם הלאה, מפה לאוזן. כך מצליחים האנשים על סירות שנקלעו למצוקה לשלוח מדי פעם הודעות המציינות את מיקומם בעזרת מפות של גוגל.

צילום מתוך סרטון דוקומנטרי קצר של CBN Documentaries על האי לסבוס

הסירות צפופות ועלולות להתהפך בקלות. לנוסעים אין ניסיון בהפלגה או בניווט, ויש ביניהם גם מי שלא ראו ים קודם לכן. כל שיבוש – מתקלה במנוע ועד גל חזק – עשוי להביא במהירות להתהפכות וטביעה. המתח על החוף גבוה. הסירה ששלחה את קריאת המצוקה נמצאת במים הטריטוריאליים של יוון, והתגובה מהחוף בהתאם: תתקשרו 112, מספר החירום לבקשת סיוע ממשמר החופים היווני.

הפעולה האלמנטרית של סיוע לאנשים בסכנה בלב ים נמצאת לעתים בתחום האפור מבחינת החוק. חוק הים מחייב לעזור לאנשים בסכנה ומצוקה, אבל בין המתנדבים בלסבוס כבר יש מי שנעצרו והואשמו בסיוע לסחר בבני אדם והברחות. כעבור כחצי שעה מתקבלת ידיעת הרגעה: אנייה של משמר החופים היווני הגיבה לאותות המצוקה של הסירה והיא גוררת אותה כעת אל החוף. 

"אנחנו ביוון? תודה לאל!"

ביום שני בערב עולה ירח מלא ושופך אור מוזהב ואחר כך כסוף על הים החלק כמראה. על החוף ליד שדה התעופה של מיטיליני, העיר המרכזית בלסבוס, מתקבצים עשרות פעילים ומתנדבים. סביב מדורה ובאווירה ידידותית, כמעט נדמה שאנחנו בעיצומו של מחנה קיץ. השעה קצת אחרי חצות, אמאל וסלאם מספרים ששתי סירות כבר הגיעו. במזג אוויר טוב כמו הלילה ניתן לצפות למגיעים רבים נוספים. הסירות עוזבות את הצד הטורקי קצת אחרי רדת החשיכה, ולאחר כארבע שעות הפלגה, אם שום דבר לא משתבש, הן נוחתות כאן. בלילות שיא נספרו כאן למעלה מ-100 סירות, שעליהן בחישוב מהיר כ-7,000 עד 8,000 בני אדם.

נשמעת קריאה: סירה מגיעה. והנה אפשר כבר לראות אותה מופיעה, מגיחה באופק לאור הירח. המתנדבים ממהרים לעבר נקודת הנחיתה המשוערת. בשורה הראשונה אנשי החילוץ וההצלה המוסמכים מהארגון הספרדי PROEM-AID. הם נכנסים למים ומייצבים את הסירה בדרכה אל החוף, לבושים במעילי רוח כתומים שמאפשרים לזהותם בקלות. ראשונים מורדים מהסירה אל החוף הפעוטות והילדים הקטנים ומועברים למתנדבים שעל החוף. אחריהם יורדים המבוגרים. לכולם מציעים המתנדבים מים, שמיכות, יריעות סער. על החוף מזג האוויר נעים ואביבי, אך לאחר ארבע שעות ויותר של ישיבה על המים הקרים בסירה רטובה חיוני להתחמם. מאלכ אבו-גרארה וטליה פלדמן מהצוות הרפואי של ישראייד בודקים אם מישהו פצוע או בהלם. אישה אחת בהריון מתקדם מפונה לבית חולים באמבולנס. 

פליט אפגני מקבל סיוע מהצלב האדום היווני. צילום: Ggia, CC BY-SA 4.0

מה יעלה בגורלם של מריוון הכורדי ושל עוד כשני מיליון פליטים שהגיעו מהמזרח התיכון לאירופה בשנים האחרונות? מה יהיה עם שאר מיליוני הפליטים שממשיכים לשהות בטורקיה, ירדן, לבנון וגם סוריה ועיראק, בתנאים קשים מאוד? ומה עם מאות האלפים שברחו מהבית או איבדו אותו? מה זומם העתיד לכולנו, אנשי הלבנט והמזרח התיכון שנשארו בו? 

אין תשובות. בינתיים אין לי אלא לחלוק עם מריוון את המידע המעשי והמיידי שיש לי: אוטובוס של נציבות הפליטים של האו"ם יבוא לקחת את הנוכחים למחנה הפליטים במוריה, ממש לא רחוק מכאן.  שם יוכלו להירשם, לקבל אוכל ומקום לינה ומידע לגבי ההמשך. 

העצה של אמאל: תלמדו את השפה

הרבה חיוכים וברכות מופרחים לאוויר. קשה שלא לחוש בהקלה שמסביב. יש משהו מטעה בתחושת ההקלה הזאת: המעבר מטורקיה ליוון לא מוחק ולא מתקן את החיים שנחרבו. האנשים כאן איבדו קרובי משפחה וחברים, חלקם העבירו חודשים ושנים בייאוש במחנות פליטים, רבים חוו את ניצול והאלימות של תעשיית ההברחות. דבריה של מנאל מהבוקר מהדהדים: לסבוס היא תחנת מעבר, ההפלגה ליוון היא אפיזודה אחת קצרה – גם אם דרמטית – במסע ארוך של פליטים שהשאירו מאחור הרס וחורבן בניסיון להקים חיים במקומות חדשים, שלעתים מקבלים את פניהם בעוינות ובחשדנות. 

צילומים מלסבוס: תומס פון דר אוסטן זאקן

כבר כאן בלסבוס יש מי שפועל לסייע לפליטים במשימה העצומה הזאת של התמודדות עם הקשיים הנפשיים והפגיעות הפסיכולוגיות. כך למדתי משיחה עם מנעם מערוף, מהעמותה  Humanity Crew. העמותה הצעירה הוקמה בסוף 2015 בחיפה על ידי הפסיכיאטר עסאם דאוד ועורכת הדין מריה ג'מאל במטרה לספק תמיכה חברתית-פסיכולוגית בערבית לפליטים המגיעים ולהמשיך ללוות את מי שזקוקים לכך בהמשך מסעם. העמותה מסייעת גם ביצירת קשר עם מטפלים בארצות היעד של הפליטים.

אמאל מחמוד חושבת על העתיד כבר כאן על החוף. היא עצמה מגלמת את האפשרויות וההצלחות הטמונות בהגירה והשתלבות, והיא גם מודעת היטב למכשולים בדרך. ללמוד את השפה ולא להתכנס יותר מדי לתוך קהילת המוצא – אלה העצות שהיא תמשיך לתת לכל מי שיסכים לשמוע. כבר שתיים בלילה, אני נפרדת לשלום מהמתנדבים שעל החוף שימשיכו להמתין כאן אל תוך הבוקר. מאלכ אבו-גרארה מוסיף בקשה לפרידה: "אם את מכירה רופאים ואחיות שיכולים, תגידי להם שיבואו להתנדב כאן".