״ישר ללב״: תקציר הכתבה ב-94 מילים

תוכנית המתאר "מעגן מיכאל 2040" חושפת מנגנון דורסני בחסות ועדות התכנון: הקיבוץ העשיר בישראל מבקש להפוך למעצמת תיירות עם מלונות בוטיק ומתחמי ספא, תוך שמירה קנאית על צפיפות בנייה נמוכה בשם "ה-DNA הקיבוצי". התחקיר מגלה כיצד הכרזה על בריכות דגים כ"גן לאומי" משמשת כלי אסטרטגי לחסימת הרחבתו של היישוב השכן והצפוף, ג'סר א-זרקא.

בעוד הקיבוץ מקדם מיזמים נדל"ניים על קרקעות חקלאיות ומשתלט על משאבי טבע, תושבי הכפר נותרים במצור תכנוני, ללא עתודות קרקע וללא גישה לים. התוכנית מנציחה אי-צדק חלוקתי ומרחבי, כאשר ערכי שמירת הטבע משמשים כאמתלה להדרת אוכלוסייה מוחלשת וקיבוע הפרדה אתנית ומעמדית.

תוכנית המתאר של קיבוץ מעגן מיכאל שבמועצה האזורית חוף הכרמל מגיעה היום (ד') לתום השלב הפתוח להתנגדויות הציבור, לקראת אישורה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה. בחינה מדוקדקת של התוכנית והליך אישורה חושפת את המנגנון הכוחני שמפעילים אנשי הקיבוץ כלפי כלל המרחב בתוך ובעיקר סביב הקיבוץ. כך תוכנית מתאר של יישוב קטן למרגלות הכרמל אוצרת בחובה כמעט את כל הקונפליקטים סביב חוסר צדק מעמדי, גזעי, לאומי, סביבתי ועדתי במשטר הקרקע הישראלי.

על הנייר, מדובר בתוכנית צמיחה סטנדרטית: הקיבוץ העשיר והמבוסס, המונה כ-2,150 תושבים ומשתרע על כ-3,605 דונם, מבקש לגדול. הוא רוצה להוסיף 300 יחידות דיור, לפתח אזורי תעסוקה ולבסס עוגן כלכלי חדש – תיירות.

מעגן מיכאל הוא מהיישובים החשובים והמרכזיים בחוף הכרמל ומאחרוני הקיבוצים השיתופיים בישראל. בקיבוץ שוכן בית הספר האזורי ובית ספר שדה, והוא הפך במרוצת השנים להיות מרכז תעסוקתי, חקלאי וכלכלי עבור כלל האזור. גם מפעל פלסאון השייך לקיבוץ, הפך במרוצת השנים לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה ולקונצרן הכולל חברות בנות בהודו, אוסטרליה, ברזיל, איטליה, גרמניה ועוד. ע״פ הדיווח לרשות לניירות ערך, הרווח התפעולי שלו מתחילת השנה הגיע ל-1.4 מיליארד שקל. 

בין השער הצהוב לקו הכחול

התוכנית המעודכנת חלה על שטח עצום של כ-3,605 דונם והחליפה תוכנית מתאר מאושרת משנת 2010. שמה – ״מעגן מיכאל 2040״, לא מרמז על כלל השינויים שהיא מייצרת. באופן מוצהר, מטרת התוכנית החדשה היא להתאים את המרחב הבנוי של הקיבוץ לקצב גידולו, בדגש על הוראות תוכנית המתאר הארצית מספר 35. תיקון מספר 1 לתמ״א 35 העלה את המספר המינימלי של יחידות דיור לדונם בקיבוצים ובמושבים, כדי לשלב את המרחב הכפרי במאמץ הלאומי של שמירת  השטחים הפתוחים, המסדרונות האקולוגיים ועתודות הקרקע לדורות הבאים. 

הדחף הלאומי-תכנוני ליעילות קרקע מול הרצון לשמר סביבת מגורים נמוכה ונוחה מגיע לנקודת רתיחה, כאשר מבחינת אנשי הקיבוץ צביונם השיתופי חשוב יותר מאיכות החיים של שכינהם, מהסביבה או מעתודות הקרקע לדורות הבאים. במסמכי התוכנית עולים חילוקי דעות מהותיים מול לשכת התכנון המחוזית חיפה הנוגעים לשימור "אורח החיים הכפרי-קיבוצי" בעידן של מחסור במשאבי קרקע, שכן אנשי הקיבוץ דורשים אישור מסגרת תכנונית שתאפשר לו לגדול ב-50 אחוז מבחינת השטח המיועד למגורים, אך מסרבים לבנייה מצופפת וחסכנית בקרקע.

במסמך חוות דעת, לשכת התכנון טוענת כי התוכנית "מורחת" את תוספת 300 יחידות הדיור על פני שטח נרחב, מבלי למצות באופן כנה את פוטנציאל הציפוף בתוך המרקם הבנוי הקיים. על פי חוות הדעת יש לתקן את התכנית על בסיס “פירוט מדויק ואמיתי של נתוני הקיבוץ”. בעוד המתכננים מצהירים על ניסיון לעמוד בהגבלות התמ״א, בפועל הצפיפות המוצעת מוערכת בכ-4.5 יח"ד והיא נמוכה לדברי מתכנני המחוז באופן בלתי סביר. התוכנית מתהדרת ב"פינוי-בינוי" של חמש שכונות ותיקות במרכז הקיבוץ, אולם זו תבנה בצפיפות נמוכה ועל כן ״מחייבת״ הקמת שכונה חדשה על שטחה של אחת מבריכות הדגים שתיובש. 

הקרב על בריכה 35

עיון בפרוטוקול הדיון של ועדת המשנה לשמירה על שטחים פתוחים וחקלאיים (הולקחש״פ, ס״ת וד״ז), חושף את כיצד אנשי הקיבוץ וחוף הכרמל נלחמו בגורמי המקצוע על מנת לשמור על רמת החיים הנוחה של חברי הקיבוץ, תחת תירוצים של שמירה ״על צביון קיבוצי״. הוויכוח הסוער ביותר נסוב סביב השכונה החדשה שעתידה להיבנות על שטח בריכה מספר 35, ותכלול 186 דירות על כ-50 דונם.  

יו"ר הוועדה והמתכננת שאלו ביקשו לכפור בהכרח להפר עוד שטחים פתוחים בזמן שבשטח הקיבוץ הקיים התוכנית לא מציעה ציפוף משמעותי. "למה אי אפשר לצופף בתחום הקיבוץ? למה אתם יוצאים החוצה לבריכה חדשה בצפיפות מינימלית?" שאלה היו"ר, והדגישה: "אתם מבקשים 50 דונם ל-186 יחידות דיור? זה 3.72 יחידות לדונם. זה לא 7 לדונם כפי שדורשת תמ"א 35". 

תשובת נציגי הקיבוץ, ובראשם אסיף איזק, ראש המועצה האזורית חוף הכרמל, הייתה לא פחות ממדהימה: "אנחנו עוסקים פה לא במתמטיקה, זה לא אור עקיבא ולא בנימינה. מדובר בקיבוץ שיתופי". מודי ברכה, לשעבר סגן ראש המועצה וכיום חבר קיבוץ האחראי על תחום הקרקעות, אמר כי הקיבוץ עלה לצפיפות של חמש יחידות דיור לדונם באופן עצמאי, מתוך הבנה שלא יהיה לילדי הקיבוץ איפה לגור. "אבל צריך להפריד בין הצפיפות במרכז הקיבוץ לבין הצפיפות על בריכה 35", אמר. "שגם שם יש צפיפות של 5 יחידות דיור״. לדברי נציגי הקיבוץ השמירה על "ה-DNA הקיבוצי", מחייבת את אופי הבנייה הקיבוצי־מסורתי הבזבזני. בנייה צפופה יותר, אמר ברכה, תהפוך את מעגן מיכאל ״לא לקיבוץ, זה כבר יהיה אור עקיבא״. 

"באמת? אתה יודע מה הצפיפות באור יהודה? אל תגזימו״, השיבה לו היו״ר. היא הוסיפה כי לאור התעקשותם להתרחב על חשבון שטח חקלאי פתוח, ולהקים עליו יחידות דיור, מן הראוי שלפחות יציגו תכנון פחות בזבזני, והזהירה כי החלטתה בתום הדיון תבקש מהם להגדיל את הציפוף. נציגת רמ״י אמרה כי רמ״י התריעה לגבי שימושי הקרקע המוצעים בחניון גלמפינג, מבנה משק המשמש למסחר ותיירות וכן לגבי הציפוף בתחומי האזורים שהוגדרו לפינוי־בינוי ובתחומי בריכה 35, אך לא נמסרה כל תגובה מצד הקיבוץ. ברכה ניסה להתנער ואמר ״לא קיבלנו מכתב״. נציגת רמ״י השיבה: ״מודי, אתה מכותב״.

להציל את הקיבוץ מעצמו

יו"ר הוועדה ניסתה "להציל את הקיבוץ מעצמו" ולשמור לו עתודות קרקע לעתיד. "אני דואגת, כי בעתיד יהיה הרבה יותר קשה לממש תוספת". הפתרון שהתגבש בסוף הדיון היה פשרה כפויה: השכונה החדשה בבריכה 35 תאושר, אך הקיבוץ יידרש לתכנן בצפיפות של 7 יחידות לדונם בחלק מהשטח ("החלק המפורט"), בעוד יתרת השטח תוגדר כמעין "בנק קרקעות" לדורות הבאים.

בדיון נשמעה יו״רית הוועדה כשהיא מפנה ביקורת חריפה כלפי רשות הטבע והגנים: “אתם מקבלים שטח מוגן וסותמים את הפה לגבי כל השאר. זה ממש מגעיל בעיניי.” לדבריה, דרישתה להגביר את הצפיפות נבעה מתחושת אי-סבירות בכך שהקיבוץ ימשיך להתרחב בלי לנצל את הקרקע בצורה יעילה. ״חבר׳ה, 186 יחידות דיור על 50 דונם – זה 3.72 ליחידת שטח״. 

בדיון חשפה יו״ר הוועדה, לאחר שנציגי הקיבוץ שבו וחזרו על עמידתם במגבלות הציפוף של התוכנית הארצית, את המניפולציה בהצגת הנתונים. ״חישבתם לפי שטחי ציבור ברוטו״, אמרה. חישוב ברוטו של שטחי הציבור מקטין את נפח השטח למגורים בתוכנית כך שיחס יחידות הדיור יוכל לעמוד ברף של תמ״א 35/5. זאת בזמן שהקיבוץ מבקש להתרחב לשטחים פתוחים רגישים מבחינה ציבורית, היסטורית וסביבתית גם יחד. 

לשמר את ה- D.N.A הקיבוצי

חילוקי דעות מהותיים עולים במסמכי התוכנית גם מול לשכת התכנון המחוזית חיפה, ונוגעים לשימור "אורח החיים הכפרי-קיבוצי" בעידן של מחסור במשאבי קרקע. במסמך חוות דעת מציגה לשכת התכנון ביקורת על התוכנית וטוענת כי היא "מורחת" את תוספת 300 יחידות הדיור על פני שטח נרחב, מבלי למצות באופן כנה את פוטנציאל הציפוף בתוך המרקם הבנוי הקיים. מתכנני המחוז חשפו כי התכנית מעניקה לקיבוץ שילוב בעייתי של זכויות בנייה גמישות ולא מחייבות על חשבון שקיפות והסדרה. 

חוות הדעת מצביעה על “יתירות גבוהה מאוד ועודפים גדולים” בתכנון ועל הצורך בתיקונים מהותיים, לדבריהם יש לתקן את התכנון המוצע על בסיס “פירוט מדויק ואמיתי של נתוני הקיבוץ”. על פי חוות הדעת, התוכנית מסמנת אזורים ל"פינוי-בינוי" אך בפועל נמנעת מתוספת גובה משמעותית או הגדלת הציפוף. הצפיפות המוצעת, המוערכת בכ-4.5 יח"ד, נמוכה לדברי מתכנני המחוז באופן בלתי סביר. זאת בעוד הקיבוץ מבקש להתרחב לשטחים פתוחים רגישים מבחינה ציבורית וסביבתית גם יחד.

בעוד התוכנית דבקה במגבלה של 3 קומות הלשכה מציעה לאפשר בנייה של 4 קומות במיקומים ספציפיים. לטענתם שמירה קנאית על פרופיל נמוך באה על חשבון צריכת קרקע מיותרת. עורך התוכנית, אדריכל ערן מבל הדף את הביקורת במענה ששיגר לחוות הדעת, כאשר לטענתו החלת מדדי ציפוף עירוניים על יישוב כפרי-שיתופי היא שגיאה קונספטואלית. לדבריו התכנון נועד לשמר את "ה-DNA הקיבוצי",והשכונות שיעברו פינו-בינוי יגיעו לכ-5-6 יח״ד לדונם- המקסימום האפשרי מבלי להחריב את אופיו של הקיבוץ לטענתו. 

למרות שהתכנית מאפשרת הרחבת יחידות דיור ותכסיות גבוהות של עד שמונים אחוז – לא צורף אליה נספח בינוי המגדיר בפועל איפה וכמה מותר לבנות. מתכנני המחוז הדגישו כי מדובר בנספח חיוני ומחייב שיקבע את תוספת הזכויות. הקיבוץ מצידו, הציג את הסירוב לספק נספח בינוי דווקא כבחירה אסטרטגית. לטענתם תוכנית מתאר מחייבת גמישות להתאמה לצרכים דמוגרפיים עתידיים "בקצב ובעיתוי שיקבע הקיבוץ״. על כן התוכנית מצריכה הכנת תוכניות בינוי מפורטות רק בשלב ההיתר, וזהו המנגנון הנכון לבקרה. 

אלא שבכך הקיבוץ מפקיע מהוועדה המחוזית ומן הוועדות הארציות שדנו בה את יכולת הפיקוח על הבינוי ואופיו, ומעביר אותה לוועדת המשנה להיתרים של הוועדה המקומית חוף הכרמל – שאנשי הקיבוץ נמנים על חבריה. 

חוף הכרמל נגד ג׳יסר א-זארקא

לתוכנית המתאר של מעגן מיכאל יש צד נוסף. ג'סר א-זרקא, היישוב הערבי היחיד בישראל השוכן לחוף הים, שצמוד לקיבוץ מדרום. ג׳סר א-זרקא הוא לא רק תמונת הראי הטרגית של מעגן מיכאל, אלא גם תוצר של החלטות תכנוניות כוחניות ומפלות של הקיבוץ. בעיירה עם שטח שיפוט של כ-1,600 דונם מצטופפים כ-16 אלף תושבים – צפיפות גדולה מזו בתל אביב או בירושלים. 

לפני כעשור הייתה זו ג׳יסר א-זארקא שעמדה במוקד ההליך התכנוני, כאשר הגישה תכנית מתאר כוללנית ב-2015 לאישור מוסדות התכנון ובה גם הופיעו הצעות להרחבת תחום שיפוטה לצורך שטחי ציבור, חינוך ושטחי תיירות ובמסגרתה עלתה בקשה לייבש כ-235 דונם מבריכות הדגים הדרומיות של מעגן מיכאל. מטרתה הייתה מענה לגידול האוכלוסייה לכ-24 אלף תושבים לעומת כ-14 אלף תושבים בזמן הדיונים. 

התוכנית גררה גל ההתנגדויות והוגשו אליה לא פחות מ-64, רובן ככולן מצד היישובים הסמוכים שביקשו להותיר את ג׳יסר רחוק מהן ככל הניתן. המועצה האזורית חוף הכרמל, עיריית אור עקיבא, תושבי קיסריה ועד בית חנניה וכמובן מעגן מיכאל, שעתרו נגד ג׳סר א-זארקא לבית המשפט לעניינים מינהליים. לצידם, התייצבו גופים סביבתיים ומוסדיים כמו נתיבי ישראל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שטענו לפגיעה בערכי טבע וסביבה רגישים. 

תכנית המתאר הכוללנית עברה מספר גלגולים עד שאושרה ב-2018, לאחר שכל החלופות שהציעו התרחבות של ג׳יסר נחסמו על ידי היישובים השכנים. על השולחן נותרה רק החלופה של הסטת כביש 2 מזרחה, שתאפשר סיפוח של שטח ליישוב, קטן בהרבה מזה המבוקש. הסטת הכביש שאושרה בתוכנית תשתית לאומית, אך כרוכה בהזזת אחד הכבישים העמוסים בישראל ותלוי תקציב וביצוע. נכון להיום, הפרויקט לא כלול בתוכנית החומש של משרד התחבורה. 

העליהום עשה את שלו

לאחר שאושרה היו אלו נציגי ג׳יסר שהגישו שורה של התנגדויות, שעיקרן נגד ההקצאה החסרה של שטחי ציבור, כאשר הוקצו רק 97 דונם למבני ציבור במקום 220 הדונם הנדרשים, וכן הקצאת של 168 דונם בלבד לשטחים פתוחים במקום 210 דונם. נטען כי התוכנית פוגעת במאמצי היישוב להפוך למוקד תיירותי, זאת באמצעות מיקום של אזור תעשייה קלה ומלאכה, הכולל תחנת מעבר פסולת, בחזית היישוב לאורך כביש 2.

בעקבות זאת, פנתה המועצה לוועדה הגיאוגרפית במשרד הפנים, בתקווה שמשם תבוא הישועה שתוביל להגדלת הכפר המצטופף. מוראד עמאש, ראש המועצה המקומית ג'סר א-זרקא לשעבר, תיאר בפני חברי הוועדה הגיאוגרפית כיצד נראה הליך תכנוני עבור מי שאין לו שלוחות במוסדות התכנון, ובמקום מסגרת מדיניות של היישוב עצמו, היא נעשית כלי שליטה בידי בעלי הכוח. 

״התושבים חשבו שתוך שלוש שנים היא תופקד ותאושר. שדברים יתחילו להשתנות״, הוא נזכר. ״מאז עברו עשר שנים. החלופות הוצגו על ידי הוועדה המחוזית או על ידי המתכנן שלה. ׳זה מה שיש לכם תאכלו את זה׳. זו הייתה עובדה מוגמרת ולא היה איך לשנות זאת

״כשהתחילו להכין תוכנית מתאר, דוח היתכנות שנעשה כאן בג'סר הבליט את המצוקה של תושבי ג'סר, שזועקת לשמיים. התושבים חשבו שתוך שלוש שנים היא תופקד ותאושר. שדברים יתחילו להשתנות״, הוא נזכר. ״מאז עברו עשר שנים. החלופות הוצגו על ידי הוועדה המחוזית או על ידי המתכנן שלה. ׳זה מה שיש לכם תאכלו את זה׳. זו הייתה עובדה מוגמרת ולא היה איך לשנות זאת. התושבים חיכו לישועה שתבוא מתוך אישור תוכנית מתאר כוללנית, שתפתור חלק מהמצוקות״. 

קיבוץ מעגן מיכאל איים במרומז בתגובתו להליך שנפתח בוועדה הגיאוגרפית:  "תיקון שטחי השיפוט יפתח מסכת ארוכה של התדיינויות משפטיות אינסופיות ארוכות, אשר ירחיקו מרחק רב את ג'יסר מתחילת מימוש החזון, עליו טרחו והקדישו זמן וממון רב". בקיבוץ הודיעו באופן חד משמעי – בריכות הדגים מהוות את הענף החקלאי הגדול ביותר של הקיבוץ, המפרנס קרוב ל-100 משפחות. 

מנהל מחוז המרכז במשרד החקלאות אף ציין כי השטחים באזור המבוקש הם שטחים חקלאיים חשובים שמעובדים בצורה אינטנסיבית, וחשוב לשמור עליהם כרצף חקלאי.

עוד צויין כי מעגן מיכאל ובית ספר השדה של החברה להגנת הטבע, מקיימים דו קיום רגיש מעל 50 שנים בו הדגים הם גם מזון לציפורים החולפות מעל המזרח התיכון. זו הסיבה ש ממשלת ישראל הכירה בבריכות אלה כאתר מורשת לאומי לצפרות. פעילות אתר הצפרות, כך נכתב, "אינה נושא מקור לרווח. נהפוך הוא, זהו אתר מורשת הדורש מימון וסיבסוד". 

200 סוויטות, ספא ומרכז כנסים

העליהום עשה את שלו, וניסיונות ההתרחבות של ג׳יסר עלו בתוהו. הוועדה הגיאוגרפית, לאחר הדיונים, קיבלה המלצות סופיות, שמשמעותן הייתה דחיית בקשת ג'סר א-זרקא לצרף את השטח המיועד לגן לאומי לשטח שיפוטה. החלטה זו חיזקה את הטענה כי גבול היישוב נותר מוגבל וחסום. הגבול הדרומי של היישוב, נחל תנינים, נותר כגבול חוצץ מול הקיבוץ. עו"ד היימן סיכם את עיקר הטיעון של המתנגדים כהמלצה "תישארו בגבולות שלכם, ועם כסף אפשר… לצופף את היישוב". ואף מילה על שימור הציביון הכפרי הערבי. 

ההחלטה של ועדה הגיאוגרפית התקבלה ב-2020 ומיד לאחר מכן החלה העבודה על תוכנית המתאר של קיבוץ מעגן מיכאל. במקביל, הנרטיב סביב בריכות הדגים התהפך מקצה לקצה כאשר עוד באותה שנה שנדחתה יוזמת הגדלת תחום השיפוט של ג׳יסר, ב-2020, הכריז דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, כי "היום כבר לא כל כך כלכלי להחזיק בריכות דגים, ומחסלים יותר ויותר מהן", אמר. "אנחנו מחפשים את הבריכות שהולכות להתייבש כדי לשמר אותן עבור הציפורים", והודיע כי ב-2021 ייפתח פארק הצפרות של מעגן מיכאל. 

כ-250 דונם שהוגדרו כבעלי ערך חקלאי גבוה בפני הוועדה הגיאוגרפית, הוסבו למגורים, לתיירות, נופש או לגן לאומי. מהסמיכות מתבקשת ההשערה כי לאחר הניצחון המוחץ ושיתוף הפעולה של יישובי חוף הכרמל, במעגן מיכאל הבינו שצריך לחסום יוזמות עתידיות מצד ג׳יסר להתרחבות צפונה – ובהתאמה לאורך כל הממשקים בין ג׳יסר לקיבוץ מעגן מיכאל הוכרזו בריכות דגים כחלק משמורת טבע וגן לאומי פארק צפרות מעגן מיכאל. 

תוכנית המתאר של מעגן מיכאל היא למעשה מהלך אסטרטגי רחב, שנועד להבטיח את עתידם התעסוקתי והנדל"ני של חברי הקיבוץ: הרחבה משמעותית של אזורי התעסוקה והתעשייה התומכים במפעלים "פלסון" ו"צורון", הגדלת התשתיות החקלאיות, ומעל הכל – זינוק בשטחים המיועדים לתיירות ונופש המהווה עלייה  דרמטי בתמהיל ההכנסות של הקיבוץ. 

במערב הקיבוץ יוקם כפר נופש כפרי חדש, בשטח של כ-25 דונם ויכלול 200 חדרים, סוויטות, ספא, בריכה, מרכז כנסים, מרכז עסקים חדר כושר ומתחם בריאות. בדרום מזרח הקיבוץ, יוקם מתחם "גלמפינג" משודרג על כ-11 דונם. אליהם יצטרפו מרכז הוליסטי לסדנאות וטיפולים, מתחם הסעדה, מרכז מבקרים, מוזיאון מורשת ומרכז סדנאות לאמנים. באותה פרוגרמה תיירותית שהוגשה אגב – לצד כל אלה, ג׳סר א־זרקא מצוינת רק כחלק מהנוף.

"כי מנגד תראה את הארץ"

לתכנית המתאר של מעגן מיכאל הוגשו סה"כ 3 התנגדויות. הראשונה על ידי סמי ג'רבאן – מנהל מרכז המורשת הג'סראוית, דייג ומזכל איגוד הדייגים; השנייה על ידי יצחק פינקוס, מנהדס מועצת ג'סר א-זרקא- בשם תושב הכפר; והשלישית מטעם מועצת ג'סר עצמה, באמצעות משפטנים ממרכז הגר – תכנית למחקר ופיתוח דיור חברתי בפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב.

ג'רבאן קובע בפתח התנגדותו כי תכנית "מעגן מיכאל 2040" אינה עומדת בעקרונות יסוד של תכנון שוויוני וצדק סביבתי וחלוקתי". לדבריו, התכנית אינה מקצה שום גישה או שביל מתחום היישוב אל הפארק החדש – ולמעשה הופכת את פארק הצפרות לאזור חיץ בין הישוב העני והצפוף לקיבוץ העשיר והמתפתח. 

ג'סר א-זרקא היא היישוב היחיד בישראל הנתון בכליאה מרחבית מוחלטת. מצפון,  נחל תנינים – אזור שהמדינה הגדירה כשמורת טבע ובכך מנעה כל אפשרות להתרחבות; מדרום ניצבת "גדר תלולית העפר" של קיסריה; ממזרח כביש החוף; וממערב – הים. כך נוצר רצף של גבולות קשיחים, שאינם מאפשרים לכפר לא עתודת קרקע, לא שטחים פתוחים בין-שכונתיים, לא מרחבים ירוקים – ובוודאי שלא כל יכולת עתידית להתפתח. “אין יישוב כזה במדינת ישראל”, כותב סמי ג'רבאן. “לכוד פיזית וגיאוגרפית". לדבריו, לא רק שהתכנית אינה מתקנת את הנעילה המרחבית של הכפר, אלא שהיא מייצבת אותה לצד  ערכי טבע כפולים: "רגישים כאשר מדובר בג'סר – גמישים ובני פיתוח כאשר מדובר במעגן מיכאל". 

עוד כששמעו שיש תכנית מתאר לג'סר התחילו לקדם את פארק צפרות כאזור חיץ. זה נולד בחטא, כדי למנוע כל הרחבה של ג'סר". בהתנגדותו, מציין ג'רבאן את הסתירה הערכית שבמעשי הקיבוץ וקורא לה: “פגיעה בטבע בשם שמירת הטבע”

״ג'סר היא מועצה גרעונית, שכל הזמן נאבקת או לשפר את מה שהמדינה מטילה עליה, או להתגונן מהתכניות שסוגרות עליה עוד יותר״, אמר בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. לדבריו, שני השכנים העשירים ביותר של הכפר, קיסריה ומעגן מיכאל, התנגדו בעקביות ובאופן שיטתי כמעט לכל תכנית לפיתוח הישוב. ״ג'סר חיה כמה עשורים במצור גיאוגרפי, פוליטי, כלכלי וחברתי – ותוסיפי לזה מצור מוסרי ונפשי שפגע בתקווה של אנשים״, הוא אומר. ״פתאום ערכי טבע הפכו חשובים יותר מערכי אדם – אבל רק כשמדובר בג'סר״.

ג'רבאן מצביע על הגיון כפול: אותם ארגונים ירוקים שהתנגדו במשך שנים לכל פיתוח של ג'סר ובראשם החברה להגנת הטבע, נעלמו או מקדמים כיום בהתלהבות את פארק הצפרות החדש של מעגן מיכאל. "במקום להטיב עם ג'סר הטבע הפך לחסם. מעגן מיכאל האחרונים שיכולים לדבר על שמירת הטבע. עוד כששמעו שיש תכנית מתאר לג'סר התחילו לקדם את פארק צפרות כאזור חיץ. זה נולד בחטא, כדי למנוע כל הרחבה של ג'סר". בהתנגדותו, מציין ג'רבאן את הסתירה הערכית שבמעשי הקיבוץ וקורא לה: “פגיעה בטבע בשם שמירת הטבע”. הוא מתאר כיצד באותה עת בה קידמו את פארק הצפרות, פעל הקיבוץ לגרש את להקות השקנאים, מהמינים המוגנים ביותר באזור, באמצעות תותחי אוויר שיצרו מטרדי רעש שפגעו גם בתושבי ג׳סר, וכן באמצעות פרישת רשתות מעל הבריכות. “אי אפשר לומר ‘אני רוצה לשמור על הטבע’ ולחרב אותו באותו הזמן", אמר.

אחד הסיפורים שממחישים היטב את עומק הניתוק המרחבי של ג'סר הוא בית הקברות הישן של הכפר שבו נקברו תושבים עד שנות השמונים, בשטח המוניציפלי של מעגן מיכאל. במשך שנים רבות תושבי ג'סר הגיעו אליו ברגל, הליכה של עשר דקות לכל היותר. מאז שהוקמה שמורת נחל תנינים נסגר מעבר הגישה. במקום זאת תושבי הכפר נאלצים לבצע עיקוף דרך כביש ארבע, ולהיכנס בדרך עפר בסמוך לשער של מעגן מיכאל. "הכניסה דרך השער היא כבר בעיה בפני עצמה" אומר ג'רבאן.

חנק מרחבי 

ההתנגדות השנייה הוגשה מטעם מועצת ג'סר א־זרקא באמצעות משפטני "מרכז הגר – תכנית למחקר ופיתוח דיור חברתי" : פרופ' נטע זיו, עו"ד שרון קרני כהן ועו"ד אדם דין כהן והאדריכלית שולמית ישר. לטענתם, תכנית 2040 אינה מקצה כל גישה מהיישוב לאתר. יתרה מכך, מדובר בתכנית שהייתה אמורה להחליף תכנית קודמת לרבות התנאים שנקבעו בה להבטחת מעבר לחוף הים – בתחום הקיבוץ.

שולמית ישר, פותחת בקביעה כי ג’סר מוגדרת בתמ"א 35 כיישוב כפרי, אך מבחינה דמוגרפית היא דחוסה כעיר מרכזית, עם צפיפות של כ־9,600 תושבים לקמ"ר, וסובלת מ"חנק מרחבי" ומ"תחושת גטו": ממערב הים התיכון, אשר חסום לגישה מוסדרת ופיתוח טיילת, ממזרח כביש 2 (כביש החוף), המהווה מחסום פיזי ורעשי אדיר, מדרום סוללת העפר הגבוהה שהקימה קיסריה, המתוארת כביטוי פיזי של הדרה חברתית והפרדה, ומצפון שמורת הטבע נחל תנינים ובריכות הדגים של מעגן מיכאל. 

לדבריה, התוכנית מחריפה את המצור המרחבי על ג'סר בכך שהיא מקבעת את הגבול הצפוני כ"גן לאומי" סגור, ללא יצירת שערים או מעברים לתושבי היישוב. התוצאה היא שהשטח הפתוח היחיד הגובל בג'סר הופך לשטח "אסור", המנציח את בידודו. ההתנגדות משתמשת בביטוי המקראי "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" כדי לתאר את המצב האבסורדי שבו תושבי ג'סר יכולים לראות את הפארק מחלונות ביתם, אך נדרשים לבצע מעקף ארוך דרך כביש 4 וזכרון יעקב כדי להיכנס לשטח, מה שמדיר אותם בפועל ממשאב הנמצא על סף דלתם.

לייבש ביצות, לעקור את הערבים 

הנספח להתנגדות מעגן את הקונפליקט התכנוני הנוכחי באירועי שנות ה-20 של המאה הקודמת, ומערער על הנרטיב הציוני המקובל של "ייבוש הביצות" כמעשה גבורה חלוצי. לטענתם, ייבוש ביצות הכבארה על ידי חברת פיק"א של הברון רוטשילד Palestine Jewish Colonization Association, היה כרוך בעקירת שבט הע'ווארנה ושבט כברה. 

בני השבט פיתחו חסינות למלריה והתפרנסו מהביצה – ברעיית תאו וקליעת מחצלות, למשל. לימים, כאשר הגיעה התנועה הציונית ואנשיה ארצה, "הסדר" זכויות הקרקע שהשיגו עם אנשי המנדט הבריטי, שהעדיפו לעשות עסקים עם אירופאים בדמותם מאשר עם הפלחים הפלסטינים השבטיים, היה כרוך בהעברתם לרכס הכורכר – המיקום הנוכחי של ג'סר א-זרקא ובכך נושלו למעשה מהאדמות הפוריות שהפכו לימים למנוע הכלכלי של כלל מרחב חוף הכרמל.

שבט הע’ווארנה הוכר כבעל זכויות חלקיות בקרקע ורק מולו נחתמה עסקה, שבמסגרתה קיבלו סכום כסף ותעסוקה בעבודות הניקוז, וכן כ־2,500 דונם של קרקע מעובדת שהפכו לימים לגרעין הכפר ג׳סר א־זרקא. פיק״א, מצדה, קיבלה מן המנדט בעלות מלאה על שטחי הביצה שיובשו. מתוך כל הקהילות הערביות במרכז הארץ, רק ג׳סר, פוריידיס ואבו גוש הורשו להישאר לאחר 1948 משיקולים כלכליים ואסטרטגיים, ולא מתוך הכרה בזכויותיהן. כך נוצר מבנה מרחבי שבו ג׳סר א־זרקא היא תוצר של סדרת פשרות כפויות, נישול מדורג והחלטות קולוניאליות, שהמשיכו לעצב את גבולותיה ועתידה עד לעצם יום זה. כיום, שטח השיפוט של ג'סר א־זרקא עומד על 1,650 דונם בלבד, מתוכם 1,360 דונם זמינים לפיתוח.

החלטת ועדת הגבולות שלא לצרף אז את השטח שמיועד היום להיות גן לאומי, לשטח שיפוט המועצה – הותירה את ג'סר ללא גישה או השפעה והוציאה קהילה שלמה מהמרחב הפיזי אליו היא צמודה. על כן, המועצה דרשה להשהות את התכנית ולתקן את הוראותיה "כהזדמנות לתיקון של מציאות מרחבית מדירה ובלתי שוויונית". זאת, תוך הבטחת גישה שוויונית לפארק הצפרות באמצעות קביעת זיקת הנאה וגשרון אקולוגי מעל נחל תנינים, שיאפשר מעבר ישיר של הולכי רגל, אופניים או רכב קל מהיישוב אל הגן הלאומי, לצד עיגון שיתוף פעולה חינוכי־תרבותי המשקף את מורשת ג'סר. בנוסף דרשה לבצע הסדרה תכנונית של בית הקברות המוסלמי ההיסטורי (תא שטח 681) ופתיחת גישה אליו גם מכיוון ג'יסר. 

ההתנגדות נוספת הוגשה על ידי מהנדס המועצה יצחק פינקוס בשם בנו של ראג'ח חסן שהאב (ממשפחות הגרעין של ג'סר א-זרקא), חושפת את מנגנון הנישול של ג׳יסר א-זארקא לטובת קיבוץ מעגן מיכאל שעלה על הקרקע ב-1949 אדמות ביצות כבארה, אותן ייבשו תושבי ג'סר כפועלים שכירים של ארגון פיק"א. לדבריו, אביו היה בעלים של 306 דונם חקלאיים בשטח בו הוקם קיבוץ מעגן מיכאל, כולל השטח בו נמצא כיום מפעל פלסון. 

לאחר הפקעות חוזרות ונשנות, מרביתן לטובת בריכות הדגים של הקיבוץ, הוא נותר עם חמש דונם בלבד, תוצר הסכם ויתור שנחתם לאחר 1954 ועודכן ב-1976. כעת, אותם 5 דונם הוכרזו כחלק מהגן הלאומי. "קרקע נגזלת ללא כל תמורה וכנגד כל הגיון אנושי זאת כיום בחסות הירוקים". במקום להשיב את הקרקע כשהיא הופכת ל"לא כלכלית" (כפי שנטען על ידי הקיבוץ לגבי בריכות הדגים), יוזמים מעגן מיכאל ורשות הטבע והגנים "הפרדה מלאה" באמצעות הכרזה על אזור חיץ שירחיק את ג'סר א- זרקא מהקיבוץ. ההליך התכנוני הוא כלי בהשלמת הנישול ההיסטורי.

משאב ציבורי (של חברי הקיבוץ)

הפיכת בריכות הדגים שהחליפו את הביצות לשמורת טבע וגן לאומי נועדו ״לנעול״ את השטח במטרה לחסום כל אפשרות לצמיחה או גישה של ג'סר צפונה. על כן דורשים במועצה לעגן בתוכנית "זיקת הנאה" – מעבר או גשר הולכי רגל ואופניים מעל נחל תנינים שיחבר את ג'סר ישירות לפארק. לטענתם זהו אינו רק צורך תכנוני אלא אקט של צדק מתקן. בנוסף, המועצה תובעת להכיר רשמית בבית הקברות, להגדיר דרך גישה ברורה ופתוחה שאינה תלויה בטוב ליבם של חברי הקיבוץ, ולהבטיח את שימורו כאתר מורשת דתי, במקום להתייחס אליו כשארית קרקע בניהול הקיבוץ. 

על פי ישר יש לאמץ את המלצות התכנון לקישוריות ולא לראות ביישוב “כפר” שמסתפק במעטפת חקלאית. קיימת “חשיבות מכרעת ליצירת חיבורים פיזיים וקהילתיים מחוץ לגבולות היישוב, לפיתוח מוקדי תעסוקה חדשים ולשילובו במרחב האזורי”. אף שהוראות התכנית “מאפשרות גשרונים מקשרים בין הגדות”, לא נקבע מיקומם, ואין כל ודאות באשר למימושם בפועל. “יש לעגן בתכנית עצמה את הקישוריות הפיזית בין ג’סר א־זרקא לבין הפארק המתוכנן, קישוריות שהיא תנאי בסיסי לצדק מרחבי, לשוויון הזדמנויות, ולפיתוח סביבתי בר־קיימא”.

מדובר באלטרנטיבה ברורה לחזון התכנוני הקיבוצי – במקום לראות בפארק הצפרות גן לאומי של הקיבוץ העומד לשירותו ולרווחת תושביו, ההתנגדות מציעה לראות בו מנוף מרכזי לשילוב ג’סר במרחב האזורי, תוך יצירת מסלולי תעסוקה, תיירות ושימור המושתתים על השותפות עם הקהילה המקומית. הדרישה לעיגון הקישוריות אינה רק טכנית, אלא ביטוי להבנה כי ללא הוראה סטטוטורית מפורשת, זה לעולם לא יקרה, ודאי לא וולונטרית. 

פרשת נחל האסי, גרסת חוף כרמל

סוגיית הנגישות הציבורית לים ולמשאבי החוף מהווה מוקד חיכוך מרכזי, שכן חוף הים כלול בתחומי הקו הכחול של הקיבוץ, והגישה אליו נתונה לשליטתו. הסוגייה לא סתם נשמעת מוכר – שכן אחת ההתנגדויות שיוגשו לתוכנית נכתבה על ידי אנשי עמותת “משחררים את האסי” באמצעות עו"ד אלעד סויסה, המציבים את מאבק על גישה לחוף מעגן מיכאל כחלק מתופעה רחבה יותר של הפרטת משאבי טבע ביישובים כפריים, קיבוצים ומושבים. 

שערי קיבוץ מעגן מיכאל חוסמים מעבר רכוב לציבור הרחב, ומאלצים מבקרים לחנות במרחק רב מהחוף. אף שתכנית קודמת משנת 2009 קבעה במפורש כי לא יינתנו אישורי בנייה לפני הנגשת חוף הים לציבור, היא לא יושמה בפועל על ידי הקיבוץ. ההתנגדות תוגש בשם תושבים שניסו לנפוש בחוף הים של קיבוץ מעגן מיכאל אך הגישה נמנעה מהם “בין ע"י סירוב מטעם שומרי הקיבוץ בשערו הראשי ובין פיזית באמצעות מערכת שערים חיצונית ופנימית אשר מונעים מהם להגיע אל חוף הקיבוץ”. 

סויסה משווה באופן מפורש בין מעגן מיכאל לפרשת נחל האסי בקיבוץ ניר דוד, ומציין כי התנועה הציבורית סביב האסי ניסתה לשכנע את ועדות התכנון כי המונחים התכנוניים שבהם משתמש הקיבוץ, למשל “שטח פרטי פתוח”, הם חלק מאסטרטגיה רחבה ליצירת מרחב קהילתי מגודר על חשבון זכות הציבור לגישה למשאבי טבע. “משחררים את האסי” ממירים את הדיון המקומי בסכסוך כלכלי־שכונתי לדיון עקרוני בזכות הציבור למשאבי טבע ובתפקידן של ועדות התכנון בהגנה על זכות זו. לדבריהם קיימת מגמה מדאיגה, ההולכת וגוברת, של יישובים רבים במרחב הכפרי להשתמש בוועדות התכנון המחוזיות והמקומיות כדי “לקבע עובדות בשטח ולהנציח עוולות במרחב בחסות ועדות התכנון”. 

הפתרון המוצע בתוכנית הנוכחית, הוא הסדרה של דרך גישה העוקפת את אזור המגורים של הקיבוץ, ומובילה לחניון ציבורי מצפון. זהו לכאורה ניסיון לספק גישה של הציבור לחוף היום, מבלי לפגוע ״באיכות החיים של חברי הקיבוץ״. אולם בפועל – מאבטחים מטעם הקיבוץ מפנים את הציבור לדרך עפר צרה ולחניון מאולתר מחוץ לשער, מסלול שהוגדר כלא בטיחותי ואף גבה מחיר חיים: תושב זכרון יעקב נספה לאחר שרכבו שקע בבריכות הדגים הסמוכות לאותה דרך. מעבר לכך, ההתנגדות מציינת כי המסלול אינו נגיש לרוב תושבי האזור והמדינה, שכן מי שאינו יכול לצעוד כ־600 מטרים מחניון פלסאון ועד קו המים תחת שמש קופחת וללא הצללה מודר מן החוף הלכה למעשה. כך נוצר מצב שבו “הגישה” שהקיבוץ הציע ושאותה הוא מבקש כעת לעגן בתוכנית מדירה בפועל את רוב הציבור: אנשים עם מוגבלות, משפחות עם ילדים קטנים, אזרחים ותיקים וכל מי שאינו מסוגל או מעוניין לבצע הליכה ממושכת בדרך פתוחה ורוויית סיכונים. לבסוף, גישה דרך שער צהוב אינה יכולה להיחשב גישה ציבורית שכן היא נתונה לסלקלציה ולשליטת הקיבוץ.

חזרה לג'סר א-זרקא

שתיקת מוסדות התכנון, ארגוני סביבה, ולא מעט ארגוני זכויות אדם בנוגע לתכנון הנוכחי וליחס המפלה שמקבלת השכנה הדרומית הופכת את תוכנית המתאר לפגומה חברתית ומוסרית – שכן היא מייצרת מתקן צפרות ברמה עולמית הנושק פיזית ליישוב הסובל ממחסור חמור בשטחים פתוחים – ומפנה לו עורף. 

במקביל, הפיכת בריכות הדגים ל"גן לאומי" משמשת כלי להקשחת הגבולות בין הקיבוץ לג'סר, וחוסם לצמיתות כל אפשרות להתרחבות צפונית של ג'סר, אופציה שהייתה קיימת תיאורטית כל עוד הקרקע הייתה חקלאית. ההתנגדות של ג'סר א-זרקא מאתגרת את מוסדות התכנון להביט מעבר ל"קו הכחול" הסטרילי. 

תוכנית "מעגן מיכאל 2040" היא מיקרו-קוסמוס של התכנון הישראלי. מצד אחד, קהילה חזקה, יזמית ומקושרת, הממנפת כלים סטטוטוריים מתוחכמים כדי לשמר את איכות חייה, להפוך חקלאות לנדל"ן תיירותי ולמתג את עצמה כמגינת הטבע. מצד שני, קהילה מוחלשת כלכלית מרחבית ואתנית,שעבורה המושגים "גן לאומי" ו"שמורת טבע" הפכו למילים נרדפות למצור תכנוני ולנישול.

כאשר ייחנך פארק הצפרות החדש, יוכלו תיירים מכל העולם ללון במלון הבוטיק המתוכנן במעגן מיכאל, ללגום קפה ולצפות בנדידת השקנאים. כמה מאות מטרים משם, מעבר לסוללת העפר ולבריכות המיובשותשהפכו לגן לאומי, ישארו ילדי ג'סר א-זרקא מחוץ לגבולות הפנאי והטבע – ויביטו בציפורים מבחוץ. התוכנית, שאמורה הייתה להסדיר את המרחב לשנים הבאות, ממחישה כיצד תכנון יכול להפוך מכלי לחלוקה צודקת של משאבים למנגנון המייצר עוד ועוד הפרדות. זהו סיפור על פריבילגיה, כוח ועל מרחב שממשיך להתעצב לפי קווים כלכליים, מעמדיים ואתניים -הרבה לפני שמתכננים בו אפילו קו שביל אחד.