בסוף יולי, בלחץ בין־לאומי כבד, הורה הדרג המדיני על הגדלה מסוימת של היקף המזון שנכנס לרצועת עזה. המהלך, שמותג כ"הפוגה הומניטרית", מתבטא בפועל בכניסה של כ־300 משאיות לרצועה מדי יום. זאת לאחר שמאז חידוש הלחימה במרס, הוקפאה לחלוטין כניסת המשאיות לרצועה. תקופה tשר במהלכה היו התושבים יכולים להשיג מזון רק דרך מרכזי החלוקה של קרן הסיוע GHF, בכמויות שלא הספיקו להזנת האוכלוסייה ותוך סיכון עצמי רב.
בימים האחרונים, בעקבות הגברת הסיוע, הרשת מוצפת בסרטונים המראים חנויות עמוסות בכל טוּב. ביום ראשון לדוגמה שיתף חשבון פרו־ישראלי פופולרי סרטון המציג שפע מוצרים הזמינים לקנייה ב"פנדה מול" שבמרכז העיר עזה. אומנם בסרטון רואים בעיקר ממתקים, כך שלא ניתן להסיק ממנו על מצב המזון ברצועה, אבל הוא אמור להותיר רושם כללי של היעדר מחסור עבור הצופה הממוצע.
יש לציין – מדובר בסרטון אותנטי וכך גם מרבית סרטוני השפע האחרים שמראים את המבחר בחנויות או בשווקים מסוימים ברצועה. הקניון, לצד מרכולים נוספים, בתי קפה ומסעדות, נפתח מחדש בשבועיים האחרונים לאחר שהיה סגור מאז מרס. כמו שאר העסקים, הוא מתחזק עמוד פעיל ברשתות החברתיות כדי להציג לראווה את הסחורה. אין בכך הפתעה גדולה: לכל אורך המלחמה התקיימו ברצועה גם איים של שפע יחסי, וזה בוודאי תקף כעת עם חידוש הסיוע.
אלא שדו"ח IPC האחרון שפורסם בסוף אוגוסט מוכיח בצורה משכנעת, בין היתר תוך התבססות נרחבת על נתוני צה"ל, שקיים רעב ברצועה. מעל 280 אנשים כבר מתו מאותו רעב, וארגוני תזונה מתריעים שהמדיניות החדשה אינה מספיקה כדי לבלום את ההידרדרות. "סרטוני השפע" אינם סותרים את מסקנות הדו"חות. למעשה, בחינה מעמיקה יותר של המציאות המשתקפת מהסרטונים ועיון בנסיבות צילומם מגלים שהתמונות אינן עדות לשפע אלא לקרעים העמוקים שנוצרו בחברה העזתית בעקבות שנתיים של הרעבה שיטתית.
שיפור בהיצע המזון
נתמקד בדוגמה של סרטון השפע מפנדה מול. גורמי ההסברה המפיצים את הסרטון מעוניינים לשכנע שקיימות בעזה עתודות מזון משמעותיות, ולפיכך האוכלוסייה אינה סובלת מרעב. מבחינת המפיצים, הסרטון הוא חלק ממארג העדויות התומכות בטענתם, אולם מדובר בהיגיון מעוות. הרעב ברצועה נגרם משבועות ארוכים שבהם החנויות היו סגורות, ולכן הצגת סרטון מחנות שהייתה סגורה לכל אורך המצור ונפתחה מחדש רק לפני כשבועיים לא רק שאינה סותרת את הטענות להרעבה, אלא מדגישה כמה חמור היה המחסור במזון. לכל היותר, הסרטון מראה שחל שיפור מסוים בהיצע המזון מאז הסרת המצור.
בסרטון מהקניון ניתן לראות רק שימורים, מזון יבש וממתקים, ללא חלבונים או ירקות הנחוצים לשיקום התושבים. ההתמקדות בסרטונים במוצרי מותרות אינה מקרית: בעזה קל יותר להשיג ממתקים מאוכל מזין.
אלא שגם הפתיחה המחודשת אינה מבשרת שיפור משמעותי במצב. עיון במוצרים שהקניון מציע מראה בעיקר קופסאות שימורים, מזון יבש וממתקים, כמעט ללא חלבונים או ירקות הנחוצים לשיקום מצבם הבריאותי של התושבים המורעבים. זאת כתוצאה מצמצום של שטחי הגידול ברצועה לכדי פחות מ־2% לעומת לפני פרוץ המלחמה ולאור חיסול כמעט מוחלט של תעשיית הבשר והדגים. מכאן שההתמקדות של הסרטונים במוצרי מותרות אינה מקרית: בעזה קל יותר להשיג ממתקים מאשר אוכל מזין. זה גם מסביר את הדומיננטיות של מוצרים ישראליים על המדף: השוק העזתי תלוי כעת לחלוטין באספקה חיצונית.
השווקים בעזה הם עדיין מהיקרים בעולם: ק"ג לימון, ק"ג בצל וק"ג עגבנייה נמכרים ב־150 שקלים. במקביל לכך, דו"ח IPC מראה כי ל־80% מהמשפחות ברצועה אין בשלב זה חסכונות או כל מקור הכנסה
אפילו מה שכן נמצא כעת בקניון אינו בר־השגה עבור מרבית העזתים. לדוגמה, חפיסת שוקולד עולה למעלה ממאה שקלים, לפי עדויות מהרשתות החברתיות. גם השווקים בעזה הם עדיין מהיקרים בעולם: ק"ג לימון, ק"ג בצל וק"ג עגבנייה נמכרים ב־150 שקלים. במקביל לכך, דו"ח IPC מראה כי ל־80% מהמשפחות ברצועה אין בשלב זה חסכונות או כל מקור הכנסה. לרבים מתושבי העיר אם כך אין שום תקווה לקנות בפנדה מול ובמקבילותיו.
כלומר, איי השפע החדשים אינם מספיקים להזנת האוכלוסייה, והמוצרים אינם מגיעים לשכבות החברתיות שהכי זקוקות להם. כל זה מתרחש בשעה שמהלכי פרופגנדה מתנהלים מעל ראשם של העזתים, שנאלצים לצפות מבחוץ בחישובים מדוקדקים של הגירעון הקלורי שלהם.
"למרבה הצער, הפכנו לחיות אדם"
המציאות הקשה הזו פוגעת אנושות במארג החברתי ברצועה. דיון סוער שהתנהל השבוע בפייסבוק העזתי מספק הצצה לכך. הדיון התחיל מפוסט של גולש עזתי שהעיד שראה את מנהלי פנדה מול מגרשים באלימות תושב שניסה לצלם את המוצרים. רבים מהמגיבים הסכימו עם ההנהלה: "אני תומך במדיניות הזו," כתב אחד המגיבים, "אחר כך הצבא משתמש בסרטונים האלה כדי להראות שאין אצלנו רעב". אחר הוסיף: "האיש הזה היה מעלה את הסרטון לפייסבוק וכותב 'תראו, אין פה רעב.' צריך לשבור לו את הטלפון".
מנהלי הקניון והמגיבים בפייסבוק הבינו היטב שהתמונות ישרתו את מכחישי ההרעבה, וביקשו למנוע את פרסומן מראש. אולם לפי כותב הפוסט, העזתי שגורש מהקניון לא צילם את המוצרים, אלא את תוויות המחיר המופרזות שמתחתיהם. הוא לא רצה לטעון שאין רעב, אלא למחות על חוסר השוויון ועל חוסר הערבות ההדדית בזמן המשבר ברצועה. אותו צלם סירב להפנים את המציאות המעוותת שבה אי־שוויון מעמדי מתבטא בהיעדר גישה למזון בסיסי. במילים אחרות, אותו עזתי סבר שעוד לא מאוחר מדי להילחם על הסולידריות החברתית בעיר. הדיון הפנים־עזתי אינו עוסק בשאלה אם יש או אין רעב, משום שהרעב מורגש. במקום זאת, כותבים עזתים עוסקים בהתפרקות החברתית בזמן הרעב.
העיתונאית עולא אבו חסבאללה סבורה שהחברה העזתית התפוררה לשלושה מגזרים: הלומי קרב שאין בידם כלים להתמודד עם אתגרי ההישרדות; חיות אדם ששורדים דרך ויתור על צלם אנוש; ואנשים מעטים המנסים בשארית כוחם להחזיק את המארג החברתי
רבים מהמשתתפים בדיון הזדהו עם התחושה וביקשו לפיכך להגן על אותו צלם. "תראו מה נהיה מהעיר, אנחנו חיים בג'ונגל," זעק מגיב עזתי מבוגר, "עולם של גנבים, כנופיות ושודדי דרכים". ההשוואה לג'ונגל חזרה על עצמה שוב ושוב: "העיר הפכה לג'ונגל, אין דין ואין דיין", קונן מגיב אחר, ותושב נוסף סיכם: "למרבה הצער, הפכנו לחיות אדם".
עזתים רבים מתריעים בשבועות האחרונים על התפוררות חברתית זו. העיתונאית עולא אבו חסבאללה (ابو حسب الله) סבורה לדוגמה שהחברה העזתית התפוררה לכדי שלושה מגזרים נבדלים: הלומי קרב שאין בידם כלים להתמודד עוד עם אתגרי ההישרדות ברצועה; חיות אדם ששורדים דרך ויתור על צלם אנוש; ושכבה דקה של אנשים המנסים להחזיק בשארית כוחם את המארג החברתי.
הסכם לא־רשמי בין צה"ל לארגוני הפשיעה
הדוגמה הכאובה ביותר לדילמה הישרדותית זו היא תופעת הביזה של משאיות הסיוע. בשונה מהרושם המתקבל מהתקשורת בישראל, מרבית הביזה אינה מתבצעת על ידי חמאס אלא על ידי כנפיות פשע מקומיות או בידי תושבים מורעבים. אחת מהמליציות, זו של יאסר אבו שבאב הפועלת באזור רפיח, עלתה לכותרת בשל שיתוף הפעולה הגלוי שלה עם ישראל, אולם קיימות לה מקבילות.
לפי פוסט של האנליסט העזתי עבדאללה שרשרה (شرشرة), תופעת הביזה התחילה כהסכם לא־רשמי בין צה"ל לארגוני הפשיעה. הם אבטחו את שיירות המשאיות, ובתמורה קיבלו את "הזכות" לשדוד חלק מן הסחורה. אלא שעם החרפת הרעב ברצועה ועם חיסול מקורות המזון שאינם סיוע הומניטרי, נאלצו עוד ועוד תושבים לפנות לביזה.
היכולת להשיג מזון תלויה ביכולת להסתער על משאיות. צה"ל מצידו אינו מתעקש עוד להביא את המזון למרכזי החלוקה, ומאפשר לבוזזים לקחת את הסחורה וכך מרחיב את הכאוס
כיום, האנליסט מזהיר, הסתערות על משאיות הפכה לדרך הסטנדרטית להשיג אספקה. משמעות הדבר היא התפוררות של אמות המידה המוסריות שמחזיקות את החברה: היכולת להשיג מזון בסיסי תלויה כעת בכוח הפיזי וביכולת להסתער על משאיות. צה"ל מצידו אינו מתעקש עוד להביא את המזון עד למרכזי אונר"א או למרכזי החלוקה, אלא מאפשר לבוזזים לקחת את הסחורה וכך מרחיב עוד ועוד את מעגל הכאוס.
עגלות הסופר המלאות שמככבות בימים האחרונים בחשבונות ההסברה הישראליים אינן סימן לשפע אלא הצצה כואבת לתוצאות ההרעבה ולהשמדת המארג החברתי ברצועה. הכנסת 300 משאיות סיוע ביום ללא עצירת המלחמה וללא תמיכה בהקמת מנגנונים חברתיים משקמים לא תיטיב עם העזתים הלומי המלחמה וההרעבה שאין להם נכונות או יכולת לבזוז מזון או לרכוש אותו במחירים מופקעים.
איל ספיר כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר