בימים אלה מנסה הכנסת להדיח את ח"כ איימן עודה – צעד שאין לו כל בסיס משפטי, אך יש לו תכלית פוליטית ברורה: חיסול האפשרות להשמיע קול, ובטח כזהביקורתי ודמוקרטי, במיוחד על ידי פלסטינים אזרחי ישראל. ניסיון ההדחה נשען על ציוץ שבו בירך עודה על עסקה לשחרור חטופים ו"אסירים" – נוסח מקובל בשיח המדיני והעיתונאי. ראו למשל, דוגמא אחת מרבות, של ידיעה ב YNET, מיום 17.1.25 על דיונים בממשלה ובקבינט על אותה עסקה ומסביר שבישיבה "תוצג רשימת האסירים הפלסטינים שצפויים להשתחרר". ניסוח מקובל, אבל כזה שהופך לפתע לתמיכה בטרור, כשח"כ ערבי משתמש בו.
לפי חוק יסוד הכנסת, רק בשלושה מקרים ניתן לשלול כהונת חבר כנסת: שלילת קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין במדינת ישראל. איימן עודה לא עשה אף אחד מאלה. גם ההאשמה כלפיו על האמירה "עזה ניצחה ועזה תנצח" התבררה, כפי שהראה משה רדמן, כעיוות מוחלט של דבריו. 8 שניות נחתכו מתוך נאום בן שבע דקות; ההקשר הושמט, המשמעות עוותה, והציבור איבד את שפיותו.
לו היו מדיחים ח"כים על הסתה לגזענות, או על תמיכה בטרור, חברי כנסת רבים היו מוצאים את עצמם מזמן מחוצה לה. אלא, שהאוטומט הקופץ בצעקה "בוגד", פועל רק כשמדובר בפלסטינים. כשח"כ לימור סון הר מלך קוראת לרוצח משפחת דוואבשה צדיק, וכשהיא מגינה על פורעי הגבעות שמבצעים פוגרומים בפלסטינים, לצד תקיפות חיילים וקציני צה"ל באבנים ובגז פלפל, והשחתת רכבים ומתקנים צבאיים, ונרעשת מתגובת הצבא למעשיהם ("אלה ילדים שלי" ש"אולי עשו משהו לא טוב"); כשח"כ אושר שקלים צועק על עודה ש"במדינה אחרת היו מעמידים אותך מול כיתת יורים"; כשח"כ גוטליב מתמרמרת שהח"כים הערבים אינם משתחווים לעליונות היהודית ("התרגלו להיות פה בלבתים"), ועוד אין סוף אמירות מסוג זה, איש אינו קורא להדיחם בעוון תמיכה בטרור, או הסתה לגזענות. וכשינון מגל מברך על פגיעת טילים איראניים במכון ויצמן ("הקב"ה 1 – מכון וייצמן 0", עם אימוג'י מחייך בקריצה) ובבית משפחה בטמרה, שבו נהרגו 4 בנות משפחה אחת ("הם שונאי ישראל") – שתיקה (שלא לומר שמחה לאיד) נופלת על חברי הקואליציה וצופי ערוץ 14.
ייתכן, אם כן, שמה שבאמת הרתיח את דורשי ההדחה, שלמרבה הבושה כוללים גם כמה חברי אופוזיציה, היא דווקא קריאתו של עודה (באותו ציוץ ובאותו נאום) לשחרור שני העמים מעול הכיבוש. משום שמימוש החזון המשיחי של קואליציית "החמאס הוא נכס", יתאפשר רק במלחמה נצחית, הסכם מדיני הופך לאיום ממשי. כדבריו של הרמן הסה בסיפורו המופתי מ-1917: "מכיוון שלא ניתן להשיג שלום נצחי, מקדמים בנחישות את המלחמה הנצחית".
להסתה נגד עודה תפקיד נוסף: להסיט את תשומת הלב הציבורית ממדיניות ההרג וההרעבה שמובילה הממשלה בעזה, ומההפקרה המבישה של החטופים. בשעה שהח"כים מתחרים זה בזה מי ינאץ יותר את עודה, הם מכשילים כל עסקה להשבת החטופים, ומקדמים טרנספר, הרג והרס בעזה.
ח"כ עודה כבר הודיע מזמן שלא יתמודד שוב לכנסת. לכן הליך הדחתו אינו אלא בלון ניסוי: אם יצליח, תואץ ההדרה השיטתית של האזרחים הפלסטינים מהפוליטיקה, מהאקדמיה, ומהזירה הדמוקרטית כולה, והפיכת ישראל לאפרטהייד.
הליך הדחתו של עודה אינו אלא בלון ניסוי: אם יצליח, תואץ ההדרה השיטתית של האזרחים הפלסטינים מהפוליטיקה, מהאקדמיה, ומהזירה הדמוקרטית כולה, והפיכת ישראל לאפרטהייד
כטבעם של תהליכים, לא מדובר בתהליך המתרחש רק בכנסת, אלא גם באקדמיה. השבוע נחקר בשב"כ סטודנט פלסטיני מאוניברסיטת חיפה מכיוון שהשתתף בהפגנה של קבוצת "דגל שחור באקדמיה" – שמארגניה הם חברי סגל (יהודים). יהודים לא נחקרו. אך לא לעולם חוסן והזליגה כטבעה – אינה עוצרת. תפקידה לטשטש את הגבולות, להפוך את החריג למובן מאליו, ואת המחר לבלתי נמנע. כבר עבר בקריאה טרומית חוק שמחייב את המוסדות להשכלה גבוהה לפטר מרצים על אמירות פוליטיות, ומסמיך משטרת מחשבות מטעם השר קיש, שמכהן גם כיו"ר המל"ג, להצר את חופש הביטוי. בין הדברים עובר קו ישר וברור של השלטת דממה, ביטול ביקורת, ועיצוב מרחב ציבורי ואקדמי מונוליטי, צייתן – ומסוכן.
אנחנו, בדגל שחור באקדמיה – יהודים ופלסטינים יחד – מסרבות ומסרבים לשתוק. כחוקרות, סטודנטים, מרצות ואנשי סגל, אנחנו שומרים על גבולות החשיבה החופשית. נמשיך להציב מראה בפני הציבור, גם כשהדמות הנשקפת בה מכאיבה וקשה. המאבק הזה אינו רק על ח"כ עודה – אלא על דמותה של האקדמיה בישראל ועל כל אחד ואחת מאיתנו: האם ישאר מרחב של מחשבה חופשית וזהות ביקורתית – או שיהפוך מרחב של ציות ופחד?
פרופ' עירית קינן הינה מרצה במכללת סמינר הקיבוצים וחברה בקבוצת "דגל שחור באקדמיה".