אשר גליקמן נשען על מקל ההליכה שלו במגרש החניה ברחוב הגורן באופקים. חלונות המכוניות סביבו מנופצים, חלק אטומים בניילון, איש לא אסף את הזכוכיות מהכביש. על המדרכה כתם דם גדול יבש, שם שכבה גופתו של אחד המחבלים עד שנמצאו אזרחים מתנדבים שפינו אותה, כי זק"א באופן עקרוני אינם נוגעים בגופות אלה.
בבוקר שבת ה-7 באוקטובר נערמו שם גופות של תושבי שכונת מישור הגפן, השכונה אליה נכנסו שני טנדרים של חמאס בשש ארבעים וחמש בבוקר, יורים לכל עבר, טובחים בכל מי שנקרה בדרכם, נכנסים לבניינים לחפש קורבנות נוספים. כ-50 הרוגים קברה העיירה הקטנה, המרוחקת מרחק בלתי נתפש של 27 ק"מ מרצועת עזה. זהו מספר האזרחים הגדול ביותר שנרצחו מחוץ לקו הראשון של קיבוצי הנגב המערבי.
רובם מבוגרים, זוגות ובודדים, עולי ברה"מ לשעבר ששוכנו שם משנות ה-90'. מודעות אבל על עמודים מציינות את שמות הרוגי אופקים, בעיקר החיילים והשוטרים. הרוגי השכונה המבוגרים פשוט נעלמו.
גליקמן הולך שם עכשיו, נשען על מקל ההליכה שלו. "מי אמר לי? מה אמר לי? אף אחד לא בא, רווחה וזה וזה", הוא עונה בכעס לשאלות לגבי פינויו מהמקום: "את רואה שאני פה". כשאנו מבקשות להבין הוא מסביר: "באה בחורה מהרווחה שאלה מה, אמרה לי יש טיול לים המלח תבוא ברבע לשמונה למתנ"ס. אין לי איך לבוא, אני נכה, אני עם אשתי. אמרו לי בוא למתנ"ס אבל איך אני אבוא? נשארנו כאן. לא יודע מה יהיה".
"הזקנים בבניין שלי נשארו", אומרת סווטה קלנדריוב, צעירה שמתגוררת בשכונה עם שני ילדיה הקטנים ולא התפנתה כי היא ובעלה בעבודות אבטחה נחוצות, "אני לא יודעת למה לא לקחו אותם. קשה לדבר איתם, הם לא מבינים. כשהכל התחיל אני אמרתי לאשר לסגור את הדלת כי יורים ברחוב, לא היה להם מושג שמשהו קורה. כולם פונו והם נשארו. אחרי חמש אנשים פה מפחדים לצאת החוצה".
מתחת למיטה עם שני פעוטות
"נותנים לאנשי אופקים הפוגה של כמה ימים בים המלח או אילת", אומרת טלי קוזלוב, אם לשני פעוטות, שפינתה את משפחתה לצפון בשבת בערב ורק ביום שלישי נשלחה לאילת, "נלחמתי גם בשביל זה, כי נותנים לחד הוריות, או לחצי אופקים שמקורבים לצלחת. לא ראיתי אנשים ממישור הגפן במלונות, לא בערבה כשהייתי ולא באילת. השכונה שלי מלאה במבוגרים, אלה שטבחו בהם כשהם ניסו ללכת למקלטים. הם לא מבינים, הרבה נשארו באופקים, אלה שחוו וראו את זה. אני לא מבינה את זה".
הסיפור של קוזלוב קשה לעיכול ולקריאה: "בשבת היינו בבית, התחילו אזעקות, יצאנו לבלוק, זה נרגע ובעלי ואני יצאנו לשתות קפה ולהכין אוכל לתינוק, בן עשרה חודשים. ישבנו בחצר שלנו כששמעתי ברקסים של טנדרים נעצרים, צעקות בערבית, ומתחילות יריות. מהר סגרנו את הגינה, לקחתי את הילדים לחדר, בעלי הלך לכניסה לסגור את הדלת, אבל התחילו יריות. ירו לי בשכנה כנראה, לא ראינו.
"ישבנו בחצר שלנו כששמעתי ברקסים של טנדרים נעצרים, צעקות בערבית, ומתחילות יריות. מהר סגרנו את הגינה, לקחתי את הילדים לחדר"
"תפסתי את הקטן, הוא את הגדול, התקפלנו כולנו ביחד מתחת למיטות ולא זזנו. ירו לנו בדלת, המחבלים ניסו לפתוח אותה. ירו והמשיכו הלאה. בעלי התקשר למשטרה ולא ענו, התקשר למד"א אמרו לו שאין להם מה לעשות עם המידע הזה ושיתקשר 100. קסאם נפל לא רחוק מאיתנו. לא פתחנו את הדלת ולא הצצנו בחלונות, נכנסתי למצב של חרדה, שעתיים לא ידענו מה קורה בכלל בעולם. אמרתי לו, זהו אנחנו הולכים לעולם הבא. היינו מתחת למיטות עד שבע בערב".
איך מחזיקים ככה תינוק?
"אני נותנת לו חטיפי תינוקות, מרדימה על הידיים, בקבוק, ענבים או פרי אחר, צעצוע, טלפון, מנסה איכשהו להעסיק, גם שלא ישמעו אותו. לא התקשרתי לאף אחד כי פחדתי מכל רעש קטן שלא ישמעו אותי, רק בווטסאפים ראינו. הילד בן הארבע יותר ויותר בחרדה, אני יחד איתו, לא יכולתי לתפקד, איכשהו רק עם הקטן. להחליף טיטול ולהרדים אותו, שכמה שיותר ישן בשעות האלה".
בערב שמעו אנשים מדברים עברית במדרגות ופתחו את הדלת לראשונה. הם נכנסו לרכב ונסעו, דרך רחובות שגופות מוטלות בהם, אל משפחת בעלה בצפון. ביום חמישי חזרו לעיירה אל בית אימו של הבעל, בשכונה מרוחקת. הם ניסו לנקות את הדירה, לפנות את הזכוכיות מהדף הרקטה שנפלה ליד, אבל החרדות גברו. שתי נשים נרצחו בבניין שלהם. "אני לא יכולה להישאר פה בדירה לבד כשיכולים כל רגע להיכנס לבית לירות בכולנו", היא אומרת, "אנחנו בקומת קרקע, בלי ממ"ד, כל בום הילד ואני בחרדה. הוא במצב לא טוב, הוא בן 4 וכל הזמן פוחד שתיכף יבואו אנשים".
הפוגה עד יום ראשון
בסוף השבוע שעבר פורסם בפרופיל של ראש העיר, איציק דנינו, פוסט המתייחס לנושא ההפוגה: "היישובים הסמוכים לעזה פונו בהנחיית הממשלה, והמדינה מחוייבת לטפל במפונים", כתב. "העיר אופקים לשמחתנו לא מצויה במצב הזה. עם זאת, גייסנו ואנו ממשיכים לגייס משאבים מיוזמת העירייה להוצאת תושבים להפגות יומיות או ממושכות יותר".
הוא תיאר מי זכאי להפוגה כזו, בהם מי שחוו את אירוע חדירת המחבלים או היו מעורבים בלחימה. "במהלך השבוע הבא", הוסיף, "נפרסם מדיניות מרחיבה יותר שתיתן מענה לכלל התושבים, בהיקפים שייקבעו בהתאם למספר מקומות האירוח שיוכלו לקלוט את התושבים, ובהתאם לתקציב שיגוייס למטרה זו".
"ראיתי שדנינו מעלה פוסט של הפוגה, בעלי ישר התקשר ונרשם", ממשיכה קוזלוב, "יום אחרי אמרו אין מקום הכל התמלא, ואנחנו נרשמנו בין הראשונים. התקשרתי למתנ"ס ולראש העיר, התחננו כמה פעמים, בסוף נתנו לנו. ביום ראשון אני צריכה לצאת מהמלון. כולנו. אנשים פה שואלים למה האנשים של עוטף עזה ושדרות נשארים עד נובמבר ואנחנו שחווינו את כל זה לא. אני מקווה שכל המבוגרים אצלנו בשכונה יקבלו גם כמה ימים כאלה".
"אנשים פה שואלים למה האנשים של עוטף עזה ושדרות נשארים עד נובמבר ואנחנו שחווינו את כל זה לא"
באמצע השבוע נחתה על שכונת הרפאים בשורה חדשה: למפוני השכונות בהן בוצע הטבח, בראשן מישור הגפן, נמסר כי האירוח בבתי המלון באילת, ה"הפוגה" אליה נשלחו תושבי אופקים, עומד להסתיים אחרי שבוע ועליהם לשוב הביתה.
קשה להבין למה תושבי מישור הגפן קיבלו רק את ההפוגה הקצרה הזו, ונדרשים לפנות את המלון ביום ראשון, בעוד מפוני שאר יישובי הטבח קיבלו הארכה בפינוי עד אמצע נובמבר. קשה עוד יותר לעכל שאיש אינו עומד לצד משפחת קוזלוב ואחרות בשיקום המהיר שיאלצו לעבור בשכונה הפגועה.
"אין הוראה לפינוי העיר", אמר לנו איציק קריספל, דובר עיריית אופקים בתגובה לשאלתנו. "יש יוזמה של הרשות יחד עם תקציבי מדינה להפוגה. זה מה שאנו עושים כעת ומשתדלים שייצאו להפוגה כמה שיותר תושבים".
למה לא היה פינוי מלא של שכונה שעברה כזו טראומה?
"אלו הם שיקולים ביטחוניים שאני לא בקיא בהם".
"אני לא יודעת לאן אני חוזרת ואיפה", אומרת קוזלוב, "בינתיים נלך כנראה לחמותי שיש לה חדר וסלון. אני חייבת לחזור לעבוד, להכניס כסף, בעלי ואני עובדים חיוניים. אין לי מושג איך אשאיר בבית שני תינוקות. היינו צריכים לעבור דירה אבל בית עם ממ"ד זה לפחות 4,500 שקל, היום אנחנו משלמים 2,700.
"פתחנו פנייה לעירייה שיסדרו לנו את החלונות שנשברו, אבל בעל הבית אומר לבעלי – תסדר ונתקזז. איזה תסדר? אין פה אזור תעשייה, כלום לא עובד, אנחנו נודדים ממקום למקום מי יכול להתעסק בזה? אני לא בטוחה בשום מקום יותר. הלכנו לצפון, הלכנו לאילת, זה בא איתנו. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו".
20 שנות הפקרות
אושר וקנין התעוררה ב-7 באוקטובר לקול הרקטות, וראתה את טנדר מפגעי החמאס עובר ליד ביתה. השכונה שלה לא נפגעה, ואחרי כמה ימים אצל חברה במרכז היא חזרה לבית אימה, שם היא מתגוררת עם האם שזכרונה פגוע ואינה מודעת למתרחש.
"ברחתי לשכנה והיינו בממ"ד שלה, כי לנו אין", היא מספרת, "אחר כך הסתתרתי בין הבתים. היריות לא פסקו ורקטות כל הזמן אזעקות והכל. מאז אנחנו בתופת. הבנו את גודל האירוע, את החדירה שהיתה, את זה ש-6 שעות לקח לכוחות להגיע להציל, אזרחים פה הגנו בגופם, מסרו את נשמתם.
"אבל ההפקרות לא היתה רק ב-7 באוקטובר. זה כבר עשרים שנה שמזלזלים בנו, אף אחד לא אכפת לו. עושים מבצעים, מורידים איזה מחסן פה, דיונה שם, יורים בלטאה. אנחנו, הפחד שלנו זה היום שאחרי. שאת אופקים ישכחו. מפעילים עכשיו עסקים בעוטף, אבל אלינו כמו תמיד לא יתייחסו. אנשים פה בחרדה קיומית, ועליה חרדה כלכלית. חרדים שישכחו אותם, שהמדינה לא תתמוך ולא תעזור. אומרים שביטוח לאומי יתן אלף שקל לתושבי המישור (מישור הגפן – ע"פ), משהו הזייה".
באופקים מסתובבות שמועות רבות, על מחבלים שעדיין מסתתרים (ראש העיר חוזר ומבטיח שלא), ובעיקר על פלסטינים שחיו בעיר בריכוזים, לצורך עבודה, מחברון או מעזה, ונעלמו בשבת. כל מי שמדברים איתו מעלה את העניין.
"אני כבר שנה זועקת את נשמתי שהולך לקרות משהו", אומרת וקנין, "אתמול הבאתי מסתערבים ממג"ב לבדוק את הבית לידי, שהעסיק עובדים, ואני לא מאמינה שהם היו סתם שב"חים. הם חיפשו לנקות גינות, עוברים בית בית, סיבובים סיבובים, מצלמים עם ניידים. פניתי לכולם, גם לעיריה, אין מענה. זה התחיל מהפיגועים שהיו בבני ברק ות"א, באים אנשים בכמויות. נשארו לגור פה בגינות, העיריה שמה להם וסט כתום, עבדו בניקיון, גם בבתי ספר".
במרכז העיר מתחילים עסקים קטנים להיפתח, בלית ברירה. הרשתות הגדולות עדיין מדירות רגליהן. "אחרי הקיבוצים אנחנו עם הכי הרבה הרוגים פה", אומר צעיר במסעדת הטורטיות "המקסיקני אופקים", שפתחה את שעריה באמצע השבוע, "פתחנו שלשום וזה מפחיד מאוד, אבל מה נעשה. חייבים להתפרנס".
וקנין מבקשת שנלך יחד לבית הקברות הצבאי, הסמוך לאזרחי. "היו פה חמישים חללים מאז קום המדינה", היא מספרת ועוברת מצבה אחר מצבה, בין חבר שנהרג בחומת מגן, אחד מציר פילדלפי, הרוגי פיגועים, "תראי מה עכשיו".
הגנן של בית הקברות מגיע, ומבקש שנלך אחריו. שתי חלקות חדשות נפתחו בשבוע שעבר בבית הקברות, הזרים מתייבשים בשמש. יותר מעשרה חיילים ושוטרים כבר נקברו בהן. וקנין נשברת, כורעת ברך ליד קברה של חיילת בת 20. הכאב על ההרג ההמוני מתערבב בכאב על חייהם של הניצולים, ועל כל זה נוסף כאבם של מי שאף אחד לא ראה, לא רואה, וכנראה לא יראה.