פרקליטות המדינה והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה נערכות לפקח על בתי הדין הפרטיים של החברה החרדית, מוסדות לא רשמיים שלעתים קרובות אחראים להשתקת מקרים של תקיפה מינית בתוך הקהילה. מדובר במהלך ראשון מסוגו, שאם יושלם ישנה סטטוס קוו שנשמר מאז קום המדינה.
בתי הדין החרדיים, המנוהלים על ידי רבנים, דנים בין היתר בעבירות פליליות קשות – בהן תלונות על פגיעות מיניות. החוק בארץ אוסר עליהם לבצע הליכי שיפוט מסוג זה, אך הוא אינו נאכף. פעילותם של בתי הדין עלתה לכותרות בשנים האחרונות בעקבות עדויות על עברייני מין מפורסמים בני החברה החרדית, בהם העסקן יהודה משי-זהב, הסופר חיים ולדר והרב אליעזר ברלנד. אין לבלבל בינם ובין בתי הדין הרבניים הרשמיים, שהוסמכו על ידי המדינה לטפל בתיקי גירושין וגיור.
הביקורת הנפוצה על בתי הדין החרדיים מתמקדת בנוהג לקבור עדויות על פגיעות מיניות באופן שמאפשר לפוגעים להמשיך במעשיהם. בית דין עשוי לקבוע שהתלונות מוצדקות, ואף לפסוק שיש לפצות את המתלוננים – אך המעשים עצמם יושתקו והציבור לא יוזהר מפני הפוגע, שישמור על מעמדו ולעתים גם על התפקיד שאותו ניצל כדי לבצע את מעשיו. כתבה נרחבת על התופעה התפרסמה השבוע ב"המקום הכי חם" ובאתר "שקוף".
המונח "בית דין" מתעתע. לבית דין חרדי פרטי בדרך כלל אין בניין קבע משלו. "לפעמים יושבים בהם שלושה אנשים, לפעמים רק אחד, ולכל פוסק יכולים להיות סטנדרטים שונים. ולפעמים זה אפילו לא בית דין קבוע, אלא כל מיני הרכבים אד-הוקים או רב אחד שסומכים עליו, שעורך מין בירור פרטץ' כזה ופוסק מה שנראה לו", אמר ד"ר שוקי פרידמן, מומחה לענייני דת ומדינה, רב, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס.
ד"ר פרידמן, שחקר את התחום, מעריך שפועלים בארץ כמה עשרות בתי דין כאלה, אך יש מי שסבורים שישנם כמה מאות. המשותף לכולם הוא שהם אינם מפוקחים ולא פועלים לפי אמות מידה אחידות.
"במקור, בתי הדין דנו במחלוקות כספיות בין אזרחים, במתכונת של בוררות. אבל בשלב מסוים הם התחילו לעסוק גם בנושאים פליליים – למרות שנושאים פליליים בכלל לא אמורים להגיע לערכאות האלה", הסבירה שאנה אהרונסון, מנכ"לית מרכז הסיוע "מגן", שמלווה ומייעץ לנפגעים מהחברה החרדית. הארגון טיפל, בין היתר, בפרשת משי-זהב ובמקרים של אשת החינוך מלכה לייפר ואפרים טסלר, אביו של סגן השר יעקב טסלר, שהואשמו על ידי תלמידיהם בביצוע עבירות מין קשות.
לדברי אהרונסון, לא פעם התלונות מסתיימות בתשלום דמי שתיקה לנפגעים בתמורה להשתקת המקרה. לעתים ההסכם אף כולל איסור לפנות למשטרה – "התחייבות בלתי חוקית בעליל", היא הדגישה.
דבריהם של ד"ר שוקי פרידמן ושאנה אהרונסון הובאו בהרחבה בכתבה שפורסמה השבוע ב"המקום הכי חם" וב"שקוף".
החוק בישראל, כאמור, אוסר על עצם הטיפול של בתי הדין החרדיים בפרשות שמעלות חשד לביצוע עבירות פליליות. חוק העונשין קובע שגוף פרטי המעוניין לבצע הליך שיפוטי מסוג זה מחויב להודיע על כך מראש ליועץ המשפטי לממשלה, שבסמכותו להטיל על כך וטו. במקרים שבהם קורבן העבירה הוא קטין או אדם המוגדר חסר ישע, כל המעורבים מחויבים לדווח על כך לרשויות המדינה.
בקרוב המצב הבעייתי הזה עשוי להשתנות. הסיבה לכך היא יוזמה של מוש גרוניך, משפטן יוצא החברה החרדית. גרוניך פנה למשרד היועץ המשפטי לממשלה באוגוסט 2021, בעקבות דיווח על מקרה שבו בתי דין חרדיים פרטיים סייעו להשתקה של תלונות על תקיפה מינית סדרתית בישיבה בירושלים. הטיפול בפנייה הועבר לפרקליט המדינה, עמית איסמן, ובמשרדו של איסמן אישרו שאכן – בתי הדין נמנעים באופן גורף ממסירת מידע למערכת אכיפת החוק של המדינה, ואינם נתונים לפיקוח כלשהו.
"לאחר בחינת הדברים בלשכתנו", מסרו לגרוניך בפרקליטות המדינה, "הוחלט על קידום עבודת מטה בנושא במטרה לבחון את הנושא לעומקו על כלל היבטיו". לפי התשובה שמסרה הפרקליטות, עבודת המטה מצויה כיום ב"שלב מתקדם". בתגובה נפרדת שנמסרה ל"שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" צוין שהגורם שיכריע לגבי תיקון המצב הוא היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה.
"בהתאם לאמור בחוק העונשין, גוף שמנהל הליך של שפיטה אשר עלו בו חשדות לקיומן של עבירות פליליות, ואינו מוסר על כך הודעה ליועצת המשפטית לממשלה – לכאורה מבצע עבירה", מסרה דניאלה סמרי-חסון מאגף הדוברות של הפרקליטות. "שאלת קיומם של הליכי שפיטה 'חיצוניים' למערכת השיפוטית הממלכתית היא מורכבת ומעלה סוגיות אתיות ומשפטיות. לסוגיות אלו השלכות נרחבות, ולפיכך הן דורשות בחינה מעמיקה ויסודית", הוסיפה.
"בימים אלה מתקיימת עבודת מטה בהשתתפות גורמים בכירים בפרקליטות במטרה לגבש מדיניות סדורה בתחום בתי דין ומוסדות שפיטה פרטיים. עבודת המטה היא המשכה של עבודת יומיומית של הפרקליטות במשך שנים רבות. לכשתסתיים עבודת המטה יועברו המסקנות לעיון והחלטת היועצת המשפטית לממשלה".
