אתמול ברכבת של שש בערב מתל אביב לירושלים, היו רק אבא ובת שנשאו יחד את דגל ישראל. הם נדחפו בין קהל הנוסעים העייף שביקש לחזור הביתה לאחר יום עבודה. שני המפגינים היחידים ברכבת נגד אישור תקציב המדינה ל-2023-2024, "תקציב הביזה", כפי שקראו לו מובילי המחאה, הרגישו כנטע זר.
הקואליציה התכנסה אתמול לכ-30 שעות דיונים והצבעות על העברת תקציב המדינה וחוק ההסדרים. התקציב ל-2023 יעמוד על כ־484 מיליארד שקל, ול-2024 על כ-513 מיליארד שקל. עיקר הזעם הופנה על כך שכ-14 מיליארד שקל מהכספים הקואלציוניים, יופנו לסיעות החרדיות בעוד לא ניתן מענה להורדת יוקר המחייה, קריסת מערכת הבריאות ולעידוד צמיחה כלכלית. "המימון למחקר רפואי עבר לכולל", נכתב על אחד השלטים, אחרים נשאו את הכותרת "ממשלת הביזה".
בעת ההצבעה על התקציב, ירושלים הייתה בשלה. הרחבה מול הכנסת, שבשיא המחאה הייתה מלאה במפגינים עד אפס מקום, נותרה פתוחה לתנועה. אל מול האלפים הבודדים שהגיעו למחות, עמדו במרכז הצומת שלושה תומכי רפורמה, שצעקו בזעם למגפון ״אנטישמים ארורים נגד החרדים״. ״איפה דגלי אשף?" ו״השמאל הוא האויב מספר אחד של ישראל. יותר מאיראן ומהחיזבאללה״.
אישור התקציב הוא עוד שלב בדרך לחורבן הבית, כך הבהירו מארגני ההפגנה בהם "אחים לנשק", "הדגלים השחורים" ומחאת ההייטקיסטים והסטודנטים, אבל ככל הנראה הציבור המתנגד להפיכת ישראל לדיקטטורה לא חשב שבכוחו לעצור את 64 האצבעות שהצביעו בעד התקציב ולכן נעדר מההפגנה.
"אנשים לא מרגישים שהסכין מונחת להם על הצוואר", אומר יונתן שהגיע מכפר סבא להפגנה. "אני מרגיש שהסיכוי שיהיה שינוי קלוש, בעיקר בגלל המספרים, לקואליציה יש רוב".
דניאלה לא עשתה דרך ארוכה, היא תושבת ירושלים ומוחה על כך שרק חלק מהעם נושא בנטל. "אני מרגישה שסוגרים לנו לאט לאט את המדינה", היא אומרת. עידו מרמת גן, בחולצה שנושאת את הכיתוב "אני ליכודניק מאוכזב", אומר שהוא לא יכול להרשות לעצמו להישאר בבית. "המדינה על סף קריסה", הוא מבהיר.
עידו הוא בין המוחים הצעירים הבודדים שהגיעו להפגין. רובם ויתרו הפעם על ההפגנה, והשאירו לבני ה-60 ומעלה לעשות את העבודה. "אני חייב להישאר בעבודה", אמר ליאור, איש השקעות שרואה את המספרים משתוללים אל מול מה שהוא מכנה "השוד של הציבור". כנראה שלהגיע להפגין באמצע השבוע, בשעת העומס, כבר היה יותר מדי לציבור שהספיק להישחק ב-20 השבועות שקדמו לכך.
גם כשהדלק נגמר, מובילי המחאה המשיכו ללחוץ על הגז, אבל אפילו צעדת לפידים לא הצליחה להפיח חיים בעייפות החומר.
״אתה כבר חוזר?״ שאלה מפגינה אדם שנשא דגל והלך לכיוון תחנת הרכבת. ״הגעתי מוקדם״, התנצל והמשיך. בצידי הכביש ערימות דגלי ישראל נותרו ארוזים, השלטים נותרו מיותמים, חיכו להמונים שלא באו.
