התביעות של סוחר הנשים הגדול דגמי ושל אפי נוה הבהירו לי דבר אחד: אני מטומטמת.
בשנה האחרונה זכתה תביעת השתקה שהוגשה נגדי על ידי לשכת עורכי הדין לסיקור תקשורתי די גדול. אם זה היה תלוי בי הוא היה גדול הרבה יותר, כי זו בעיני תביעה שממחישה את אחת הסכנות הגדולות המרחפות כיום מעל חופש הביטוי.
הסכנה של בעלי הון ונגישות לבית משפט, דוגמת אפי נוה ולשכת עורכי הדין שבראשה עמד, שיכולים להגיש תביעת סרק שממומנת מכספי ציבור נגד עיתונאים. לטרטר, להתיש ולהשתיק כל שביב ביקורת מועטת גם ככה שנמתחת עליהם – ולא לשלם על זה שום מחיר של ממש.
צריך להבין, הסכנה הזו היא גם איום אדיר על חופש הביטוי של הציבור כולו. כששופטת מסלקת על הסף תביעת סרק שהגישה יבואנית המנשאים בייביביורן נגד אמא לתשעה ילדים שהקימה גמ"ח למנשאים והעזה לומר עליו משהו לא נעים ברשת – גם אז היא מחייבת את המשתיקה בהוצאות עלובות, שלא מגיעות אפילו לגובה שכר הטרחה לעורכי הדין. אבל ניחא, גם הסיקור של כמה חריגים בעיתונות המודפסת וברדיו היא סיקור מכובד.
לפני שנתיים אמרה לי שופטת בכירה בדימוס דברים שלא אשכח לעולם. היא אמרה לי, "שרון, תתגשרי עם אפי והלשכה. למה את צריכה את זה. הם גוף גדול של עורכי דין עם הרבה כסף. אין להם בעיה של נגישות לבתי המשפט. את אמא יחידנית לילד אחד (מאז התווסף עוד ילד; ש"ש), הם לא יתנו לך לעבוד ויגררו אותך שנים בבתי משפט. למה זה טוב?"
"שרון, תתגשרי עם אפי והלשכה. למה את צריכה את זה? הם גוף גדול עם הרבה כסף. אין להם בעיה של נגישות לבתי המשפט. את אמא יחידנית, הם לא יתנו לך לעבוד"
ואני, מטומטמת שכמותי (כן, רבים אומרים אמיצה אבל זה אומץ שכרוך גם בלא מעט טמטום ונאיביות), אמרתי לה בעיניים דומעות מהתרגשות וטיפת רחמים עצמיים (לפעמים זה קורה): "אבל זה לא פייר. את לא מבינה. איפה הצדק? זו השיטה שלהם להשתיק. הם תובעים עיתונאים בדיוק בשביל זה. תראי מה עשו לגור מגידו. הם תבעו אותו ובסוף התגשרו בלי שהוא התנצל ובלי שתיקן מילה אחת בכתבה. למה שאסכים לזה?"
"זה לא פייר", טענתי. "איפה הצדק? זו השיטה שלהם להשתיק, הם תובעים עיתונאים בדיוק בשביל זה"
אחרים שהתייעצתי איתם, שמכירים את עולם המשפט אמרו לי גם: "תתגשרי. לא תשיגי תוצאה טובה יותר בבית המשפט. גם אם יוחלט שדוחים את התביעה לגמרי, זה בית משפט אז את אף פעם לא יודעת מה יקרה, ובתי המשפט בישראל לא נותנים הוצאות גבוהות גם ככה. לא תקבלי כלום". אבל לא הסכמתי. חזרנו לבית המשפט, עם טיפת האמון שנותרה בי במערכת. חשבתי שאעשה מהפכה. שנשים סוף לתביעות השתקה. שהצדק ייצא לאור.
המטרה: למשוך ולהתיש
שנתיים וחצי חלפו מאז הוגשה התביעה הזו. כל כולי הייתי בה. החומרים על הלשכה לא הפסיקו לזרום והמשכתי לסקר אותה, כשבמקביל השקעתי חלק אדיר מזמני על כל שטות שעורכי הדין של הלשכה קשקשו בבית המשפט. הם השמיצו אותי בלי הרף, ניסו לעשות לי דה לגיטימציה. מה לא. שנתיים וחצי נמתחות ועוד לא הגענו אפילו לתכלס. להוכחות אתם יודעים. הכל חירטוטים משפטיים בעיקרם. הרי זו המטרה: למשוך ולהתיש. אף אחד מהם לא ציפה באמת להשיג ממני מיליון שקל נכון? זו לא היתה המטרה.
ובסוף התביעה נדחית. במובן מסוים היה לי מזל. כי סוף סוף הבריון הגדול של מערכת המשפט, איש, שאם כל החשדות נגדו יתבררו כנכונים, אחראי להרקבת המערכת בפרשה הכי חמורה שלה בישראל ( מין תמורת מינויים), נעצר והודח מתפקידו. הוא חשב שמותר לו הכל. בין היתר כי השתיק את כל הביקורת מסביב.
אז היה לי מזל, והתביעה נדחתה. והנה אני קצת שמחה כי כל הטענות שלהם נדחו – וכל הטענות שלי התקבלו. אמנם השופט לא קיבל החלטה אמיצה, והוא דחה את התביעה רק אחרי שביקש תגובת הלשכה ואפי נוה לכך ואלו הואילו להסכים. אבל גם זה משהו.
ואז מגיע השלב של כמה הם צריכים לשלם לי. הם תבעו מיליון שקל. ביקשנו שיפצו אותנו במיליון. ידענו שזה לא יקרה. כי לא במערכת פורצת דרך עסקינן. ובכל זאת רצינו אמירה. חלמנו על הרתעה. כזו שתבהיר לבעלי הכוח והשררה שלתביעת השתקה יש מחיר. האמת שהערכתי שבכל זאת השופט יהיה קצת אמיץ ויחייב אותם בהוצאות ופיצויים של 100-200 אלף שקל. זו היתה הערכה אישית שלי. מבוססת תחושה בלבד.
שנתיים וחצי נמתחות ועוד לא הגענו אפילו לתכלס. הרי זו המטרה: למשוך ולהתיש. אף אחד מהם לא ציפה באמת להשיג ממני מיליון שקל נכון?
כמה חשבתי שמגיע לי באמת? בכנות. משהו כמו חצי מיליון שקל. כן, מה ששמעתם. למה? כי כמויות הזמן, הכסף, הטרטור, עוגמת הנפש וההכפשות שעלו לי ולמקום הכי חם, שנתן לי גב ומימן את ההגנה המשפטית של עו"ד יהונתן קלינגר – היו אדירות. חצי מחופשת הלידה שלי הלכה על הכנה של תצהירים ושאלונים ובקשה לזימון עדים.
מסר מחזק לבעלי ההון
והנה כמו שרבים צפו והזהירו – התבדינו. היום קבע השופט גלעד הס. שבעבר ניסה לחמוק מלדון בתיק בתירוץ שלא התקבל על ידי נשיאת העליון אסתר חיות – שנוה והלשכה ישלמו לנו 70 אלף שקל. הוא אפילו לא העז להטיל נטל כבד יותר על נוה שגרר את הלשכה להליך הזה מכספי חברי לשכת עורכי הדין. נוה שממשיך להיות עורך דין למרות כתב אישום שהוגש נגדו, למרות החשדות הקשים נגדו שתיכף יתגבשו לפי הערכות לכתב אישום.
עורכי הדין של הלשכה קסוטו נוף, שהתנהלו באופן מחפיר בתביעה הזו גזרו את הקופון השמן שלהם מהלשכה. ריטיינר של 50 אלף שקל בלי מכרז. ועוד מאות אלפי שקלים על שירותים נוספים ללשכה.
והזמן שלי? והקריירה והמוניטין שלי שניסו להשמיד כאן? לשופט גלעד הס הדברים האלו לא מדברים. כנראה גם לא לחבריו במערכת הזו שבכל פסיקותיה מעודדת הגשת תביעות השתקה, שכן אינה נותנת להם תג מחיר הולם.
האם זה היה שווה לי? לא ממש. ציבורית אולי קצת. גם בספק. כי הפסיקה הנוכחית בעיני יש לה משמעות אחת.
מה עם הזמן שלי? הקריירה והמוניטין שניסו להשמיד? לשופט הדברים האלו לא מדברים. כנראה גם לא לחבריו במערכת, שבכל פסיקותיה מעודדת הגשת תביעות השתקה, שכן אינה נותנת להם תג מחיר הולם
המסר ששיגר הס לבעלי ההון, לתאגידים לבעלי השררה והנגישות המשפטית הוא: רוצו ותגישו תביעות השתקה. זה יעלה לכם בקושי כמו הריטיינר של עורכי הדין שלכם – וגם זה רק אם תפסידו. ואגב לא בטוח בכלל שתפסידו אלא אם יקרה משהו חריג מאוד בדרך והתקשורת הממוסדת כבר לא תוכל לשתוק יותר.
עכשיו אני רוצה לערער. האם יש לי כוח? לא. האם יש לי סיכוי? כנראה שלא ממש. האם יש לי כסף להגיש ערעור? הצחקתם נו באמת. מה אני לשכת עורכי הדין? מאיפה אארגן עכשיו את הפיקדון הדרוש של עשרות אלפי שקלים? ועדיין מקווה שזה יקרה.
לא יודעת איך אצא
בינתיים יש לי עוד תביעת השתקה מטורפת אחת על הראש. אמנם נוה והתביעה נגדי מיקדו את מירב תשומת הלב. אבל לפני אפי נוה היה גם דודו דגמי. סוחר הנשים הגדול בישראל שהקים חברה בשם אורבן נדלן (במקור מיזמים). הוא הפך עד מדינה בפרשת סחר בנשים הגדולה בארץ. הסגיר את חבריו תמורת סגירת עשרות תיקים חמורים נגדו.
והאיש האלים הזה, שהכה נשים כי דיברו בטלפון בלי רשות, שהבריח אותן באופן לא חוקי ומכר וקנה אותן כמו סנדביצ'ים – תבע אותי על 1.7 מיליון שקל. עורך הדין שלו הוא אחד החברים הקרובים של נוה אגב. איש שגם עבד עם נוה בלאיים בתביעות השתקה על חברי ועד לשכת עורכי הדין. למה הוא תבע אותי? לא בגלל סדרת כתבות עליו ב"הארץ" שלא נפל בה ולו פרט אחד לא נכון. אלא בגלל שקראתי לחברה שלו מפוקפקת.
ועל זה אני נגררת בבית משפט כבר חמש וחצי שנים. כמעט שש עוד מעט. לא מזמן הגשתי סיכומים. הצד השני מן הסתם הגיש גם הוא. לא בדקתי. כי למי יש זמן. והשופטת תצטרך להכריע. והנה שוב – נכנסתי לבית המשפט, אבל אני לא יודעת איך אצא. גם שם היה חלון הזדמנויות לגמור הכל בגישור. וסירבתי.
ועכשיו, רגע לפני (בזמן של בתי משפט, לא בזמן של בני אנוש), אני כבר לא בטוחה בכלל. אין לי שום יכולת להבין כיצד תביעה כל כך הזויה של אדם כל כך מפוקפק יכולה להימשך כמו מסטיק.
אין לי שום יכולת להבין כיצד תביעה כל כך הזויה של אדם כל כך מפוקפק יכולה להימשך כמו מסטיק
וגם לבטוח בשופטת רחל ערקובי זה לא קל. בדיוק כמו בשופט שדן בתביעה של נוה נגדי. כמוהו גם היא עושה רושם של אישה ישרה וחכמה. אבל כמו הס גם היא הכירה את נוה ורצתה שיקדם אותה. ואיך בכלל אפשר לסמוך על שופטת שמסכימה להשתתף בפאנל של לשכת עורכי הדין לצד עורך הדין שמייצג את הצד שתובע אותי?
ויודעים מה אפילו אם לא היה כל זה. איך אפשר לסמוך על המערכת הזו שתוציא פעם אחת ולתמיד פסק דין אמיץ מתחת ידיה. את הזמן שהשקעתי בתביעה הזו אני אפילו כבר לא יכולה לכמת. זו בדיחה. כשהתחלתי את ההליך חשבתי לעצמי שאם יפסקו נגדי אז מבחינתי גם ככה כבר אאבד אמון בהכל. כי אם על המערכת המשפטית אי אפשר לסמוך – על מי כן אפשר?
על אדי דלק אחרונים
אז הנה. עוד לפני פסק הדין שלה אני כבר על אדי הדלק האחרונים של האמון במערכת. בתרחיש האופטימי שלי השופטת תדחה את התביעה ותחייב את דגמי בהוצאות כל כך נמוכות שלא רק שלא יפצו – אלא גם יגלמו הפסד אדיר של הזמן שלי.
בתרחיש הגרוע, היא תמצא איזו דרך יפה שתרצה את כל הצדדים ותקבע שאולי הייתי לא בסדר, אבל היא מחייבת אותי בסכום סמלי. זה למשל תרחיש שיגמור עליי. תרחיש שבו גם אפסיד וגם אחויב במאות אלפי שקלים או ב-1.7 מיליון שקל – הוא בכלל לא תרחיש שאני מדמיינת אגב.
באותו נושא: אפי נוה ולשכת עורכי הדין
הנוסעת השלישית בפרשת אפי נוה נחשפת
מיהי הנוסעת שאליה נצמד אפי נוה בשדה התעופה ומה הקשר שלה לצביקה נוה בעל חברת חקירות ואח של אפי? שרון שפורר עם פרטים חדשים על ההסתבכות המביכה של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה בנתב"ג
השופטת זמיר, בעלה, והקשר הבעייתי עם אפי נוה
שרית זמיר שופטת המחוזי בתל אביב דנה בפרשת "מין תמורת מינוי" שבה אפי נוה הוא החשוד המרכזי, למרות שנוה פעל לקידומה, ובעלה, דרור זמיר תרם למסע הבחירות של נוה לראשות לשכת עורכי הדין
אני יודעת שאנשים רבים תומכים בי ומאמינים לי ויעשו הכל כדי לעזור לי אם זה יקרה. בעבר, ארגון העיתונאים ביוזמת העיתונאית ענת באלינט שנמנתה אז על ועד הארגון הובילו קמפיין שקורא לאנשים להתחייב שאם אפסיד – הם יחלקו איתי בהוצאות. אלפי בני אדם התחייבו וזה היה מאוד מרגש.
אני יודעת שאנשים רבים תומכים בי ומאמינים לי ויעשו הכל כדי לעזור לי אם זה יקרה. אני יודעת שאני לא לבד
אני לא מאמינה שאחזור אי פעם לכל אותם אנשים טובים. ובכל זאת. אני יודעת שאני לא לבד. פריבילגיה שיש לי כעיתונאית אפילו כזו בלי שלדון אדלסון-נוני מוזס מאחוריה, אלא רק מו"לית אחת כמו עינת פישביין והמקום הכי חם שמתנדבים להגן עלי. לאחרים, כמו אותה אמא מתחילת הכתבה שנתבעה על ידי יבואנית בייביורן – אין אפילו את זה.
השאלה האמיתית היא כמה כוח יישאר לי אחרי כל הטרטורים המשפטיים האלו שלא להיכנע לעוד איומים בתביעות השתקה שמגיעות חדשות לבקרים לכל עיתונאי חוקר? לא יודעת. מקווה שכן. בכל זאת טמטום זה משהו באופי. קשה להתגבר עליו.