בעשורים האחרונים ראינו שוב ושוב כיצד פוליטיקאים ומנהיגים המבקשים לחולל משבר פוליטי, כלכלי או ביטחוני פונים תחילה אל הקבוצות החלשות ביותר: פליטים, מהגרים ומיעוטים. זאת כדי לייצר פחד, להסיט אחריות ולהכשיר פגיעה עמוקה עתידית ביסודות הדמוקרטיה. ראינו את השימוש ברטוריקת "אנטי הגירה קיצונית" באירופה של המאה שעברה וגם כיום בארצות הברית. השיטה דומה: לסמן מיעוט או אוכלוסייה מוחלשת כאיום, ואז להשתמש בה כ"מעבדת ניסוי" למדיניות שתופעל אחר כך על כלל הציבור. מבחינה זו, ישראל של 2026 אינה יוצאת דופן.

בישראל חיים כ־50,000 מבקשות ומבקשי מקלט, ניצולי מלחמות, רצח עם, עינויים וסחר בבני אדם. רובם פה כבר יותר משני עשורים, וכולם ללא יוצא מן הכלל חיים ללא נגישות למערכת המקלט, ללא סטטוס קבוע וללא זכויות בסיסיות. אין להם ביטוח בריאות ממלכתי, ביטחון סוציאלי, שירותי רווחה בסיסיים. הם חיים מחוץ לחוזה החברתי. לא בתחתית סדר העדיפות, אלא לא מתועדפים כלל, ולא במקרה. כל שחיקה דמוקרטית נבחנת קודם כל על גבם של אלו שלא יכולים להתנגד.

בשעה שמוסדות דמוקרטיים מרכזיים מותקפים ונשחקים, אוכלוסיות נטולות כוח פוליטי או הגנות משפטיות הן הראשונות לאבד את זכויותיהן, את נראותן, ואת ביטחונן הבסיסי. החלשות מנגנוני האיזונים והבלמים, צמצום הפיקוח, והתערערות המרחב האזרחי מאפשרים דחיקה שיטתית של קהילות פליטים לשוליים ולשלילת ההגנות המעטות שעוד נותרו לה. במציאות זו מקודמים תהליכי דה־הומניזציה וקרימינליזציה של פליטים באמצעות חקיקה פוגענית, שיטור סלקטיבי וסיקור תקשורתי מטעה המציג מבקשי מקלט ולעיתים אף ילדים כפושעים וכאיום ביטחוני.

מהדלת האחורית

לשם השוואה, בהונגריה ופולין, משטרים שחפצים בפגיעה ביסודות הדמוקרטיים של המדינה החלו בראש ובראשונה בפגיעה במהגרים ובפליטים באמצעות חקיקה מגבילה, דמוניזציה ומעצרים. נשמע מוכר? הציבור שם הורגל לפגיעה בזכויות של "האחר",  והתעורר בוקר אחד לגלות שגם חופש העיתונות, חופש הביטוי, ארגוני החברה האזרחית ומערכת המשפט – כולם הושתקו והחולשו. כך, כאשר מאפשרים לשלטון לפגוע בזכויות של מי שנעדרי הגנות ואינם אזרחים אין חסם מוסרי שימנע ממנו לפגוע אחר כך באזרחים עצמם.

מאז הקמת הממשלה הנוכחית בישראל, אנו בקהילת זכויות האדם, נוטלים חלק במאבק להגנה על הדמוקרטיה, כי אין דמוקרטיה בלי זכויות אדם, ואין זכויות אדם בלי זכויות פליטים. וגם כאן, כמו באירופה, חקיקה פוגענית שמקודמת במרץ, נועדה להביא להחלשת הדמוקרטיה וזכויות האדם – והמיעוטים תחילה. דוגמאות יש בשפע: הצעות חוק להורדת גיל האחריות הפלילית רק עבור ילדי פליטים; חוק גירוש "תומכי משטר" הוצג ונחקק במהירות שיא בכנסת, ומאפשר גירוש של מי שהוגדר כתומך המשטר האריתראי בקריטריונים עמומים, ללא בדיקה של בקשת מקלט ועוקף למעשה את הוראות אמנת הפליטים שישראל חברה בה, ומחויבת לפעול על פיה.

אם ישראל הייתה מקיימת את חובותיה הבינלאומיות והמוסריות, מזמן היו נבדקות בקשות המקלט של אלפים רבים שהגיעו לכאן ממדינות אפריקה, ולא היו פה "תומכי משטר" שצריך לגרשם בהליך מיוחד. בנוסף לכך הצעת חוק יסוד ההגירה, מכילה פסקת התגברות על חוקי יסוד ובראשם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסקת ההתגברות תוביל לנטרול סמכויות הביקורת השיפוטית ולהעמקת הפגיעה בזכויות אדם, השלילה של הזכאות  לגישה לערכאות פוגעת באחת מהזכויות הבסיסיות יותר במדינות דמוקרטיות. כלל יוזמות החקיקה הללו מדרדרות באופן שיטתי את מעמדם של פליטים ומבקשי מקלט בישראל, פוגעות בזכויות הבסיסיות ביותר שלהם והופכות את קהילת מבקשי המקלט והפליטים לכלי פוליטי שדרכו השלטון מקדם ריכוז כוח בידיו ואת ההפיכה המשפטית "בדלת האחורית".

מדרון חלקלק

לאורך השנים ממשלות ישראל השתמשו בקהילת מבקשי המקלט ככלי לניגוח מערכת המשפט ובג"ץ. כאשר בג"ץ קבע כי כליאה של מבקשי מקלט הנהנים מהגנה קבוצתית לזמן לא מוגבל אינה חוקית, או כי חוק הפיקדון הוא דרקוני ופוגעני ולכן יש לתקנו, ראינו מתקפה חסרת תקדים מצד פוליטיקאים על בית המשפט. גם היום פוליטיקאים טוענים את הטענה השקרית שבית המשפט "הגן על המסתננים" כשבפועל הפליטים שימשו כ"שדה ניסוי" לבדיקת גבולות הכוח של הממשלה מול מערכת האיזונים והבלמים. מה שהחל בפגיעה בזכויות של קהילה מוחלשת ממשיך כיום בחקיקה שמערערת את יסודות המשטר כולו.

במקביל ארגונים זכויות אדם מצויים תחת מתקפה כלכלית המבקשת לייבש את היכולות שלהם לפעול: מקודם חוק המבקש להכיל מיסים גבוהים על ארגוני זכויות אדם המתנגדים לשלטון ומבקש למנוע את היכולות שלהם להביע את דעתם, המלחמה הובילה לביטול תמיכות בינלאומיות והמדיניות של השלטון האמריקאי הובילה לקריסה כלכלית של מנגנוני האו"ם התומכים בפגיעים ביותר- פליטים, שורדי עינויים. כלל המהלכים הללו מותיר את אחת הקהילות המוחלשות ביותר בישראל ללא רשת ביטחון.

הפגיעה המתמשכת באוכלוסיית הפליטים, אחת האוכלוסיות הפגיעות שחיות כאן, היא מדרון חלקלק וצעד נוסף לעבר פגיעה בכל אזרח. הסרת אחריות המדינה לחיי מי שחי כאן לאורך שנים לצד חקיקה שמגבילה זכויות בסיסיות מסוכן לדמוקרטיה כולה. עקרונות היסוד של מדינת ישראל, מדינה שקמה על-ידי פליטים למען פליטים, מחייבים שמירה על זכויות פליטים וזכויות אדם. המאבק הזה הוא לא רק שלהם, הוא של כולנו על הדמוקרטיה שלנו.

הכיוון אליו נצעד בשנים הבאות כמדינה וכחברה יקבע לא רק את גורל הקהילות שבקרבנו, אלא גם את התשובה לשאלה מי אנחנו, ומהי דמותה של ישראל. ישראל כמדינה וכחברה מוכרחה לעמוד לצד הפליטים. משמעות הדבר אינה גלומה בפתרונות קסם, אלא דרישה ברורה ממקבלי ההחלטות לקיים את חובות המדינה על פי המשפט הבינלאומי; התנגדות לחקיקה ולמדיניות שמעמיקות הדרה ופגיעה; ותמיכה בעשייה אזרחית שמעניקה מענה הומניטרי, הגנה וליווי לאנשים שחיים כאן ללא רשת ביטחון. עמידה לצד פליטים פירושה גם סירוב לנרמל מציאות של הפקרה. זו בחירה יומיומית באחריות, באנושיות ובדמותה המוסרית של החברה שבה אנו חיים.

טלי אהרנטל היא עובדת סוציאלית, מנכ״לית א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע״ר).