לורדה נחושתן היה קשר ייחודי עם נכדתה, ענבר הימן. ״היחסים בניהן היו חמים ואוהבים״, אומרת דודתה של ענבר, חנה כהן. ״כנכדה הראשונה היא הייתה עטופה בהמון אהבה״. עם השנים הימן בגרה, עשתה שנת שירות והחלה להדריך בני נוער יוצרים בבית הספר ״קשת״ שבירושלים. היא עצמה החלה ללמוד אומנות חזותית בבית הספר לעיצוב ״ויצו״ שבחיפה, ועסקה בזמנה הפנוי בגרפיטי ואומנות קיר. ב-7 באוקטובר היא הגיעה למסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים, ומאז היא לא חזרה.
ענבר הימן היא האישה היחידה שנותרה בשבי חמאס. סבתה הלכה לעולמה בינואר האחרון לאחר שמצבה הידרדר בעקבות תסמונת הלב השבור. ״מהרגע שנודע לנו שהיא נחטפה ועד היום כל המשפחה בתקופה קשה ומטלטלת״, מספרת בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום חנה, הנאבקת להשבתה. ״סבתא ורדה החלה להידרדר נפשית ולקתה בבעיות לב חמורות, בכתה המון וציפתה לחזרתה של ענבר. היא אושפזה בבתי חולים ושוחררה שוב ושוב הביתה למציאות האכזרית שהכניעה את ליבה. בסוף היא לא יכלה עוד, וליבה נדם משברון לב וצער".
בתוך מציאות שלא מפסיקה למתוח את סף הכאב שלנו, הביטוי ״נשבר הלב״ נמצא בשימוש כמעט יומיומי. ככל שחולף הזמן עולה כי קיים קשר ישיר, ולעיתים קטלני, בין שברון לב רגשי להקבלות הפיזיולוגיות שלו. שנתיים לתוך המלחמה, מתחדדת השאלה לגבי המשמעות הקיומית של המפגש הזה, כאשר נדמה כי ליבה של החברה הישראלית מתקשה לעמוד בעומס הנפשי.
קצינת נפגעים שהתמוטטה במהלך מסירת בשורת מוות; אם של חטוף שנאלצה לעבור ניתוח לב פתוח; ילדה בת תשע שלקתה בדום לב בדרך לממ״ד ושלושה בני משפחה שנפטרו בזה אחר זה לאחר נפילת הנכד: אלו לא רק סיפורי אובדן פרטיים, אלא חלק מעשרות מקרים שנרשמו בשנתיים האחרונות בתוך המנעד הרחב של תגובות הלב למצבי דחק, שבא לידי ביטוי מובהק בתסמונת הלב השבור – תופעה ייחודית שבה סטרס נפשי קיצוני משנה בפועל את צורת הלב ומוביל להיחלשות בתפקודו.
מחקרים מבתי חולים בישראל חושפים זינוק של 95 אחוז בשכיחות תסמונת הלב השבור בחודשים הראשונים למלחמה, ומשרד הביטחון מכיר רשמית בקשר בין פוסט-טראומה למחלות לב. איך כאב קולקטיבי נחרט בלב הפועם של כולנו, ומה בכל זאת אפשר לעשות כדי להקל על הלב?
בין הנפש ללב
תסמונת הלב השבור (Takotsubo) זוהתה לראשונה ביפן בשנות ה-90 כתגובה פיזיולוגית לסטרס קיצוני. התגובה מתחילה במערכת הלימבית במוח, שאחראית על ויסות ועיבוד רגשות. המוח מפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית ומעודד הצפה מאסיבית של אדרנלין, נוראדרנלין ודופמין – הורמונים שעוזרים לגוף להתמודד עם מצבי דחק. ההצפה ההורמונלית משתקת זמנית את שריר החדר השמאלי בלב, האחראי על שאיבת הדם, וגורמת ללב לשנות את צורתו, כאשר חודו מתרחב ואינו מתכווץ כראוי, מה שמוביל להיחלשות זמנית של שריר הלב.
״הקשר בין הנפש ללב הוא חד־משמעי, ואנשים שנחשפים למתח נפשי מפתחים יותר מחלות לב״, אומר ד״ר שרון ברוכא, רופא בכיר ביחידת הצנתורים בבית החולים ברזילי, שלקח חלק בשני מחקרים שבחנו את התסמונת במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״. ״אמנם הקשר בין נפש ללב קופץ מיד לקישור להתקפי לב ׳קלאסיים׳, אך הפגיעה כוללת גם סיכון גבוה לפתח את התסמונת״.
40 אחוז מהמאובחנים שנבדקו במחקר החזיקו באבחנה פסיכיאטרית קודמת, מה שמדגיש את הקשר הישיר בין הטריגר הנפשי לתגובה פיזיולוגית
לדבריו, לא רק ״שברון לב״ נפשי מפעיל את המנגנון, אלא כל סוג של הלם שמעורר תגובת סטרס קיצונית בגוף. ״ב-66 אחוז מהמקרים התסמונת מתפרצת בעקבות אירוע שלילי מובהק: אובדן אדם קרוב, פרידה כואבת, טראומה רגשית או אירוע קולקטיבי טראומטי. ב-4 אחוז מהמקרים הטריגר הוא אירוע משמח, ובשאר המקרים אלו אירועים פיזיים, כמו תאונת דרכים קשה או מחלה אקוטית".
אחד המאפיינים הבולטים של תסמונת הלב השבור הוא הדמיון המטעה שלה להתקף לב קלאסי. לפי ד״ר ברוכא, הסימנים הקליניים של כאבים בחזה, קוצר נשימה ולעיתים גם התעלפות, כמעט זהים לאלו של התקף לב. גם בבדיקות כמו אק״ג ואקו לב ניתן לראות שינויים דומים, מה שמקשה על האבחון ומצריך צנתור לב כדי להעריך את מצב העורקים. רק כאשר נשללת חסימה, ניתן לקבוע שמדובר בתסמונת הלב השבור.
"הטיפול בתסמונת הוא לרוב תומך ומותאם למצב של אי-ספיקת לב. אצל 80 אחוז מהמטופלים אחרי בערך שבועיים-שלושה הלב חוזר לתפקוד תקין. עם זאת, התמותה כתוצאה מהתסמונת זהה לתמותה מהתקפי לב חריפים״. כ־90 אחוז מנפגעות התסמונת הן נשים בגיל המעבר – תוצאה של ירידה חדה בייצור האסטרוגן שמגן על הלב, ו-40 אחוז מהמאובחנים שנבדקו במחקר החזיקו באבחנה פסיכיאטרית קודמת, מה שמדגיש את הקשר הישיר בין הטריגר הנפשי לתגובה פיזיולוגית.
כשמדע פוגש לב שבור
כשלושה חודשים לתוך המלחמה שלושה מתנדבי ארגון זק"א חוו אירועי לבבי: מאיר וינר, מתנדב זק"א ומייסד ארגון 'ידידים', לקה בלבו ונפטר, דובר הארגון, מוטי בוקצ'ין, אושפז לאחר שליבו לא עמד במעמסה, ומתנדב נוסף, ארז בן צבי, לקה בדום לב והלך לעולמו. בפברואר השנה נפטר הרב משה הלוי לאחר שהתמוטט בפתאומיות בביתו, כשמאחוריו שני עשורים של התנדבות בזק"א במהלכן נחשף למראות של אלפי נרצחים.
ריבוי המקרים בחודשים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר גרם לצוותים בבתי החולים סורוקה וברזילי להתחיל לאסוף נתונים על התופעה, ולבחון את הקשר בין אירועי המלחמה לבין העלייה בשכיחות התסמונת. ״איתרנו 8 מקרים בתקופת הבדיקה שארכה 50 ימים. בערך פי חמישה מהתקופה המקבילה שנה לפני כן״, אומר ד״ר ברוכא. ״המלחמה בקרבתנו העלתה משמעותית את השכיחות של התסמונת בהשוואה לבתי חולים האחרים, והאירועים המפעילים היו אירועים לאומיים וקולקטיביים: ריצה תכופה לממ"ד, חרדה מאזעקות, והייתה מטופלת שמחבלים חדרו לביתה. לא זיהינו מטופלים שחוו אירוע פרטני נוסף".
לדבריו, המקרים שנבדקו העידו גם על עוצמת התסמונת. "הקרבה הפיזית של המטופלים ללחימה, תושבי הדרום שנחשפו לטילים, ללחימה ולאזעקות, השפיעה לא רק על עלייה בשכיחות התסמונת, אלא גם על עוצמתה. המטופלים חוו את התסמונת בעוצמות קליניות גבוהות יותר והיו צעירים יותר בהשוואה למקרים בעולם".
מחקר נוסף, בו שותפו נתונים משבעה בתי חולים ברחבי הארץ בהובלת בית החולים אסותא אשדוד בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2023, הראה תמונה דומה ברמה הלאומית, עם עלייה של 95 אחוז במספר המוחלט של המקרים, ועלייה של 98 אחוז ביחס לכלל האשפוזים. "אם משווים בין התקופה של לפני ואחרי המלחמה, מדובר בהכפלה של מספר המאובחנים בתסמונת ברמה הארצית", מציין ד"ר ברוכא. "גם בהתקפי לב הייתה עלייה משמעותית. הקשר בין מוח ללב מתבטא בכל מיני אופנים, לא רק בתסמונת כזאת או אחרת".
הגוף מדבר את הכאב
הקשר בין הנפש לגוף הוא דו־כיווני: טראומה נפשית עלולה ליצור מחלה גופנית, ומחלה קיימת עלולה להחמיר עקב מצוקה נפשית. מאחורי המונחים הרפואיים עומדים סיפורים אנושיים קשים של משפחות שאיבדו את יקיריהן – ובתוך זמן קצר איבדו גם את גופם שלהם.
רס״ן חן בוכריס, סגן מפקד יחידת מגלן, יצא בבוקר 7 באוקטובר להילחם עם חייליו ונפל בקרב בנחל עוז. כחודש לאחר מותו, ביום חשיפת המצבה, החלה אחותו, ליאל, לחוש בכאבים עזים בבטנה, וחודש לאחר מכן היא נפטרה מסרטן אגרסיבי שהתפשט בגופה. ״עכשיו איבדתי גם את אחותי, שמתה מצער״, אמרה בריאיון אחותה, מצדה. ״היא מתה מתסמונת הלב השבור על מות אחינו״.
מירב, אמו של החטוף גיא גלבוע־דלאל שעדיין מוחזק בשבי חמאס, עברה באוגוסט 2024 ניתוח לב פתוח – לראשונה בחייה. ״הסיבה לניתוח היא שברון לב״, היא אמרה. ״הגוף שלי מדבר״
שבוע אחרי תחילת המלחמה נהרג רס"ל (מיל׳) עומר ניסים ביתן מפגיעת פצמ"ר בקיבוץ נירים. סבתו עליזה שהחלימה מסרטן, חוותה תוך ימים חזרה אגרסיבית של מחלתה, ונפטרה כחודש אחרי נפילתו. שלושה חודשים לאחר מכן נפטרה סבתו השניה, וסבו נפטר שנה ושבעה חודשים אחריו. בני משפחתו קשרו את כל המקרים לנפילת הנכד. ״הוא היה ילד של סבתות״, אמרה אמו רונית בריאיון לידיעות אחרונות. ״אמנם הם היו מבוגרים, אבל ברור לנו שהם נשאו בליבם כאב מאוד עצום שגרם להידרדרות".
מירב, אמו של החטוף גיא גלבוע־דלאל שעדיין מוחזק בשבי חמאס, עברה באוגוסט 2024 ניתוח לב פתוח – לראשונה בחייה. "הסיבה לניתוח היא שברון לב", היא אמרה. "הגוף שלי מדבר. בחיים לא סבלתי מבעיות לב, ומאישה תזזיתית והיפראקטיבית הפכתי לאישה בת 90. לקחו לי את החיים – וזה מתבטא בגוף״. בראיון אחר היא הוסיפה: "גם אם הורי החטופים רוצים להיות חזקים בראש – הגוף שלנו מדבר את הכאב. הלב נשבר".
המדינה כבר יודעת
במאי 2021, אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום, אישרה הממשלה את רפורמת "נפש אחת" שמטרתה הייתה שיפור הטיפול בנכי צה״ל, בדגש על נפגעי פוסט טראומה. במסגרת הרפורמה הוקמה ועדה שבחנה את הקשר הסיבתי-הרפואי בין פוסט טראומה לשבע המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בקרב מתמודדי פוסט טראומה המטופלים באגף השיקום במשרד הביטחון. ביוני האחרון הגישו חברי הוועדה, שהתכנסה בראשות השופטת (בדימוס) אל"ם (מיל') מאיה הלר, את מסקנותיהם, והכירו באופן תקדימי בקשר שבין פוסט טראומה למחלות הכרוניות הנקובות.
אחת מחברות הועדה היייתה ד"ר אורית קרני-רחקוביץ׳, מומחית לרפואה פנימית, קרדיולוגיה, ומנהלת מכון שיקום הלב ומניעה קרדיווסקולרית במרכז הרפואי רבין. בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום היא מסבירה כי אחת המשימות המרכזיות של הועדה הייתה להציג למשרד הביטחון בסיס מדעי מוצק להכרה בקשר שבין פוסט טראומה לבין מחלות כרוניות.
הסיכון לפתח יתר לחץ דם בקרב מתמודדי פוסט טראומה גבוה ב-79 אחוז בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, הסיכון ללקות בשבץ מוחי גבוה ב-63 אחוז, והסיכון לפתח מחלת לב איסכמית (IHD) גבוה ב-36 אחוז, בעיקר בקרב צעירים
"לא רצינו להסתפק באמירה כללית שיש קשר, אלא להראות עד כמה הקשר הזה עומד גם במבחן מחקרי רחב״, היא מבהירה. ״זה היה אתגר מורכב, משום שמחלות כמו יתר לחץ דם או מחלות לב הן מולטיפקטוריאליות, כלומר נגרמות ממכלול סיבות: גנטיקה, גיל, מין, מצבים רפואיים נלווים ועוד. אנחנו יודעים כיום שגם סטרס נפשי בפני עצמו מסוגל לגרום למחלות כאלה, והממצאים שנאספו מצביעים באופן מובהק שהקשר הזה קיים".
הממצאים סיפקו לראשונה מספרים ברורים לגבי עוצמת הקשר הסיבתי בין פוסט טראומה לבין מחלות לב וכלי דם. כך למשל, הסיכון לפתח יתר לחץ דם בקרב מתמודדי פוסט טראומה גבוה ב-79 אחוז בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, הסיכון ללקות בשבץ מוחי גבוה ב-63 אחוז, והסיכון לפתח מחלת לב איסכמית (IHD) גבוה ב-36 אחוז, בעיקר בקרב צעירים.
"מגיעים אלינו מטופלים אחרי התקף לב או אירוע חריף אחר ועצם האשפוז לא פשוט עבורם״, היא אומרת. ״אנשים יוצאים מהאירוע הלבבי בחרדה מתמשכת: כל כאב קטן, כל תחושה גופנית הופכת עבורם לאיום. זה מצב שמייצר מעגל סטרס שמקשה עליהם לשוב לחיים תקינים. יש לנו עדיין אמא של נרצחת מהנובה אחרי אירוע לבבי, היה לנו אב של נרצחת מהנובה שלא הצליח להביא את עצמו להמשיך לשיקום. כשאנחנו רואים עד כמה טראומה רפואית אחת מערערת את האיזון, ברור שהצטברות של טראומות כמו מלחמות, אובדן וחוויות קשות רק מחריפה את המצב הנפשי".
לדבריה, תפקידו של שיקום הלב הוא לא רק לשקם את תפקודו הפיזי, אלא להחזיר את האדם למסלול חייו האישי המשפחתי, הקהילתי והתעסוקתי שנקטע. מאז ה-7 באוקטובר, היא מספרת, הגיעו לבית החולים נפגעים שלקו במחלות לבביות ונשאו עמם משקל נפשי כבד בגילאים שהלכו וירדו.
״מגיעים יותר צעירים לשיקום, בני 40 ולעיתים פחות, דבר שלפני ארבע־חמש שנים כמעט לא ראינו. בדרך כלל מדובר במחלות של בני 60–70, ופתאום אנחנו פוגשים יותר ויותר מטופלים צעירים. גם יכול להיות שהיום צעירים מרגישים יותר בנוח להגיע לשיקום לב, משום שהטראומה היא קולקטיבית ויש לה לגיטימציה רחבה יותר. בכל מקרה – המגמה ברורה".
זהירות מהמרווח
אחת ההמלצות המשמעותיות של ועדת המומחים היא לקבוע שלכל אדם עם פוסט טראומה יש להתייחס כאל מי שנמצא בסיכון גבוה למחלות פיזיות. המשמעות היא שכבר לאחר ההכרה בפוסט טראומה, יש לבצע בדיקות סקר שגרתיות אצל רופא המשפחה, כדי לאתר בזמן תחלואה אפשרית ולפעול באופן מניעתי. אך ההכרה הרשמית יוצרת חובה: אם טראומה נפשית עלולה להוביל למחלות כרוניות, הרי שטיפול נפשי הופך להיות חלק משגרת הרפואה המונעת, ודווקא כאן נחשף פער בלתי נסבל.
דוח מבקר המדינה שפורסם בפברואר 2025 עסק בנושא הטיפול בבריאות הנפש בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. על פי הדוח, כ-3 מיליון איש מקרב האוכלוסייה הבוגרת דיווחו על תסמיני פוסט טראומה, דיכאון, חרדה או שילוב שלהם, ברמה בינונית או חמורה. משרד הבריאות דיווח כי להערכתו יש כ-340 אלף איש הסובלים מפגיעה תפקודית משמעותית בעקבות אירועי הטרור והמלחמה, וכי הוא צופה הכפלה של מספר המטופלים ל-680 אלף איש.
מנגד, הדוח הראה כי המערכת קרסה מול הצרכים הללו. בחצי השנה הראשונה למלחמה פחות מאחוז מאוכלוסיית ישראל קיבלו טיפול נפשי מקופות החולים וממרכזי החוסן, ותורים לפסיכיאטר הגיעו לכ-6.5 חודשי המתנה. מאז פרסום הדוח, ההערכות בקרב אנשי מקצוע הן כי הנתונים החריפו משמעותית, במיוחד עם התארכות המלחמה, כאשר חלון ההזדמנויות לטיפול מונע למניעת פוסט-טראומה כרונית עליו התריע המבקר – כבר נסגר עבור רבים.
מדינה בטראומה
היעדר מערך בריאות נפש מתפקד לעתות חירום הותיר חלל שדרש מענה מיידי, ובו נכנסו עמותות המשמשות קו ההגנה האחרון. עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) היא עמותת הסיוע היחידה בארץ המתמחה בתמיכה נפשית מקוונת, ומשמשת כגורם ייעוץ רשמי של פייסבוק ישראל לאיתור תכני מצוקה. 431 מתנדבים מעניקים מדי יום סיוע חינמי לפונים במצוקה נפשית ובמצבי אובדנות, לצד "סיירת רשת" שמאתרת פוסטים אובדניים ומציעה מענה מיידי ותכנים לעזרה עצמית הנגישים באתר העמותה.
"יש אנשים שמרגישים נוח לדבר, ויש כאלה שמעדיפים להתכתב, בעיקר בני נוער וצעירים, שהם רוב קהל היעד שלנו", אומרת ענבר שנפלד, מנכ״לית העמותה. ״הם כותבים לנו את מה שהם מרגישים, ואנחנו מעניקים להם סיוע מיידי״.
״אם לא יוזרמו משאבים לארגוני סיוע, פשוט לא נוכל להמשיך לעשות את העבודה שלנו. זו לא מדינה בפוסט-טראומה – זו מדינה בטראומה״
לדברי שנפלד, מאז ה-7 באוקטובר נרשמה עלייה חדה בפניות, ובעיקר בתסמינים נפשיים שמלווים גם בביטויים פיזיים. לעומת זאת ברגעים של הפוגה, למשל בזמני עסקה – הייתה ירידה משמעותית. הנתונים מצביעים על עלייה של כ־50 אחוז בפניות במהלך החודשים שלאחר ה-7 באוקטובר, ועלייה נוספת של כ־20 אחוז בגלי אירועים ביטחוניים. הנתונים מהשנתיים האחרונות מעידים לא רק על החרפה במצוקה הנפשית בישראל, אלא גם על שינוי דרמטי בזהות הפונים. שבעה מכל עשרה פונים הם בני נוער וצעירים בגילאי 10-30. 65 אחוז מהפניות נעשות על ידי נשים, ומאז תחילת המלחמה נרשמה עלייה של 184 אחוז בדיווחים על סיכון לאובדנות בקרב בני 18-30.
"אנשים מדברים על חרדות עד כדי התקפי פאניקה, על שינויים פיזיים כמו בעיות שינה ועל תחושת אובדן ביטחון אישי. המספרים רק הולכים וגדלים ואולי הצונאמי האמיתי עוד לפנינו", היא מזהירה. "אנחנו לא מספקים רצף טיפולי, אלא מעניקים הקלה מיידית למי שנמצא במצוקה. בזמן שמספר הפונים מזנק, מערכת הבריאות סובלת ממחסור חמור במטפלים וגם בעתיד הקרוב לא צפוי פתרון. כאן נכנסים ארגונים כמונו. אנחנו מונעים הידרדרות ומאפשרים לאדם במצוקה לקבל סיוע כאן ועכשיו, מבלי להמתין חודשים לטיפול, אולם המדינה לא מספקת תקציבים ראויים. אם לא יוזרמו משאבים לארגוני סיוע, פשוט לא נוכל להמשיך לעשות את העבודה שלנו. זו לא מדינה בפוסט-טראומה – זו מדינה בטראומה״.
מפחדים מהסטרס
על רקע נתוני הקריסה המערכתית ושחיקת החוסן בדור הצעיר, מתחדד הצורך במסגרת אופרטיבית מעבר למערכת הציבורית. מור לביא, פסיכולוגית שיקומית ורפואית במרכז הלב וסגנית הפסיכולוגית הראשית בביה״ח שיבא, קוראת להדק את השיח על סטרס סביב תפקוד ואיכות חיים.
"יש סטרס לגיטימי, וגם בתוך מציאות לא נורמלית כמו זו שאנחנו חיים בה אנשים מסוגלים לנהל שגרת חיים ולחיות לצד הכאב. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילים לפחד מהסטרס עצמו״, היא מבהירה. ״סטרס הוא לא דבר מוחלט אלא חוויה יחסית שתלויה באיך אדם תופס את המצב ואיך סביבתו מגיבה לו. למשל, כשאומרים למישהו אחרי התקף לב 'תעבוד פחות', זה לא בהכרח יהיה נכון עבורו".
לדבריה, במקום לחשוב איך נמנעים מסטרס ויוצרים במקומו חרדה תמידית, צריך להבין מה מאפשר לאדם לייצר איכות חיים טובה בתוך מציאות מעוררת סטרס, כאשר מילת המפתח היא תפקוד: אם אדם מצליח לשמור על שגרה לצד הכאב והלחץ, מדובר בהתמודדות נורמלית ובריאה. לעומת זאת, דיכאון וחרדה פתולוגיים מתחילים כאשר היכולת לתפקד נשחקת לאורך זמן, והחיים מתכווצים סביב המצוקה.
״לא צריך לפחד מהתגובות שלנו לעצב שקיים שם כל הזמן. אנחנו חיים בעולם לא נורמלי, ויוצרים בתוכו חיים כמה שיותר נורמליים"
״כולנו חווינו חרדה ב-7 באוקטובר או באירועים לאומיים אחרים וחזרנו לתפקד אחר כך. לכן צריך להבדיל בין תגובות נורמליות למצוקה, לבין חרדה ודיכאון הדורשים טיפול״, היא מבהירה. ״חשוב שלא להיבהל מירידות זמניות בתפקוד, זה טבעי. רק כאשר הירידה בתפקוד נמשכת לאורך זמן, כשאדם מפסיק ליזום או מתנתק מהפעולות היומיומיות שלו, זו נורה אדומה שמעידה על מצב שאינו בגדר הנורמלי, ובני המשפחה יבחינו ראשונים. רצוי שאנשים שלא מצליחים לתפקד לאורך זמן יגשו לקבל טיפול רפואי ופסיכולוגי״.
ולמרות שהמתח הקולקטיבי נמשך, לביא מציעה נקודת מבט מפוכחת ואפילו אופטימית. "אנשים רבים מצליחים למצוא שגרה גם בתוך מצבי סטרס מתמשכים. אנשים שחוו אובדן, חיילים, ואפילו חטופים שחזרו מהשבי שמדברים על החיים לצד המתח, לא במקומו. אנחנו חיים כבר שנתיים בפיקים של מתח, אבל לצד זה יש גם שגרה. אנשים חיים לצד מערך סטרס כללי, כמו שחיים לצד חולי או כאב״.
״נוצרה בתקופה הזו מודעות רחבה הרבה יותר לנפש, לטראומה ולחרדה. יש היום יותר לגיטימציה לדבר, לבקש עזרה ולקבל טיפול. אנשים חוששים מפוסט-טראומה ופונים לטיפול מתוך הרצון למנוע ולהבין אותה. אנחנו מגיבים לתקופה הזו בכל מיני דרכים, אבל לצד זה לא צריך לפחד מהתגובות שלנו לעצב שקיים שם כל הזמן. אנחנו חיים בעולם לא נורמלי, ויוצרים בתוכו חיים כמה שיותר נורמליים״.