לפני עשרים שנה ישבתי מול המסכים בנחל עוז. תצפיתנית צעירה, משוכנעת שאני מגנה על הבית. בפועל מה שראיתי לא היה הגנה: בתים מתפוררים מהפצצות, ילדים שנמחקים כ״נזק משני״. הייתי אמורה לקרוא להם ״יעדים״. כבר אז היה ברור לי שחלק ממה שאנחנו עושות ועושים כחיילות וחיילים הם מעשים בלתי חוקיים ולא מוסריים.

מאז, המציאות רק הקצינה. חודשים של טבח בעזה הפכו את מה שהיה פעם סוד גלוי לאמת שאי אפשר להכחיש: אנחנו מבצעים פשעי מלחמה. אוכלוסייה שלמה נענשת ברעב, ערים שלמות נמחקות, עשרות אלפי ילדים נהרגים. דו״ח פנימי של אמ״ן, שנחשף השבוע במגזין+972, שיחה מקומית ובגרדיאן, קובע ש־83% מההרוגים בעזה הם אזרחים. נשים, גברים וילדים חפים מפשע נהרגים מדי יום, לא רק מהפצצות אלא גם מרעב ומהתמוטטות מוחלטת של תנאי החיים. זאת כבר מזמן לא מלחמה להגנה, זאת מלחמת גירוש והשמדה של חיי האזרחים בעזה.

זה לא התחיל היום. כבר עשרות שנים אנחנו מחונכים לא לראות בני אדם, אלא מטרות. ילד הוא ״מחבל פוטנציאלי״. אם היא ״מסתירה נשק״. רחוב שלם הוא ״יעד״. כשככה מסתכלים על אנשים, קל למחוק אותם מהמפה. זה מה שמאפשר לנו להפציץ בתים, להרעיב אוכלוסייה שלמה, למחוק עיר בלי להרגיש שהכפתור שלחצנו מחסל חיים אמיתיים. זו לא טעות. זו תוצאה של מבט עקבי שהפך את הפלסטינים לבלתי־נראים כבני אדם, כדי שנוכל להמשיך להרוס אותם.

הסתר פנים

השבוע האמת הזאת קיבלה הכשר רשמי, גם אם לא במילים. צה״ל הודיע ששמותיהם ופניהם של כל חיילי הקרב, עד דרגת אלוף־משנה, יוסתרו בתקשורת כדי "להגן" עליהם מתביעות פליליות בחו״ל. אם לא מתבצעים פשעים אז למה להסתיר שמות? למה להקים מערך משפטי מיוחד?

---

ובתוך כך גם מבפנים משהו נסדק. המוטיבציה של חיילות וחיילים, של מילואימניקים ומילואימניקיות, נשחקת. הפערים בין הדרג המדיני לצבאי מתרחבים. לקראת מבצע כיבוש עזה שבו מאה אלף נשים וגברים צפויים לקבל צווי גיוס, ברור שהמפקדים מפקירים לא רק את האזרחים הפלסטינים אלא גם את החיילים עצמם: שולחים אותם לשנה של קרבות מדממים, להקריב את חייהם ולבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל. זה כבר ניכר בשטח: “סירוב אפור” מתפשט, יותר ויותר לא מתייצבים, ובתי הכלא הצבאיים מלאים. זו לא רק שחיקה אלא ביטוי להתפרקות פנימית ולסדקים בלכידות החברתית.

בשבועות האחרונים הובלנו בתנועת ״זזים – קהילה פועלת״ קמפיין שבמרכזו הופצו למעלה מרבע מיליון עלונים לתיבות דואר ברחבי הארץ, שחידדו מסר ברור: חובה לסרב לפקודות בלתי חוקיות בעליל ולביצוע פשעי מלחמה, עיקרון שצה״ל עצמו חינך עליו במשך שנים, ונשכח. כל עלון כזה שהגיע לחייל או חיילת, להורה מודאג, לאחות או לשכן, והזכיר את מה שכולנו יודעים: הממשלה לא תוכל לבצע את הפשעים אם לא נסכים לקחת בהם חלק.

הייתי שם

כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לשאול היום מה חלקנו במה שקורה, מה התרומה שלנו להמשך ההרס ואיך נוכל לעצור אותו. הכוח האמיתי נמצא אצל כל אחת ואחד מאיתנו. כל מי שמסרבת או מסרב לקחת חלק בפשעים, כל מי שאומרים לא, מוסיפים עוד סדק בחומה. וכשזה קורה שוב ושוב, המלחמה הזו כבר לא יכולה להימשך באותה הצורה. מאות אלפי עלונים הם לא רק נייר, הם עדות לכך שבתוך החברה הישראלית עצמה מתרחבת התנגדות שמצליחה להפוך סירוב אישי לשיחה שמשרטטת מחדש את הקווים האדומים שלנו.

אני לא כותבת את הדברים מבחוץ – הייתי שם. הייתי החיילת שראתה את הכול מבעד לעדשה ונדרשה לשתוק. היום אני מסרבת לשתוק. כי אם נמשיך להסתתר, לטשטש, להדחיק, נהפוך כולנו לשותפים לפשעים שהעולם כבר רואה בבירור. זו לא רק שאלה משפטית. זו השאלה המוסרית והקיומית של דור שלם. מי אנחנו רוצים להיות? האם נמשיך להרוג, להרעיב ולטשטש, או שנעצור, נסרב וניקח אחריות?

כי אם לא נפעל עכשיו נהפוך לדור שידע, ראה ושתק.

יעל לוטן היא מנהלת קמפיינים ב״זזים- קהילה פועלת״, תצפיתנית לשעבר במוצב נחל עוז, עדה בארגון ״שוברים שתיקה״