"במשך השנים, מאז שהחלו להִיכתב ספרים על העדה, בכל פעם שקראתי ספר חדש הרגשתי שחסר בו משהו, שפרט כלשהו אינו מדויק ולפעמים גם אינו נכון, על אחת כמה וכמה במאמרים בעיתונות. בהיותי פעיל מרכזי שנכח באירועים בזמן אמת וראה במו עיניו את כל אשר קרה פה מתחילת הדרך, ידעתי שנכתבו דברים שלא שיקפו את האמת והנכון בנושאים הנוגעים ליהודי אתיופיה".
כך מקדים אברהם ירדאי ופותח את הממואר שלו, "אמת מארץ תצמח". זהו ספר שהוא רצף של זיכרונות וככזה הוא רצף שאינו לינארי – הוא מתחיל בהתחלה וקופץ אל העתיד וחוזר לעבר – כמו חוט שנמתח מתוך סליל ונמשך וחוזר ומותח עימו חוט נוסף ועוד אחד ועוד אחד עד שנוצר מארג של חיים ובמקרה זה גם מארג של קהילה. וכמה שהספר הזה הוא אישי (כולל תמונות המשפחה מן העבר הרחוק והקרוב), הוא גם מספר סיפור שהוא הרבה מעבר לאישי – סיפור של קהילה וסיפור של אומה.
בשנים האחרונות נכתב ונחשף יותר סיפור המאבק של יהודי אתיופיה לעלות לישראל – על המאבק בממשלת ישראל, על התמיכה מצד ארגונים מסוימים בארצות הברית, על המסע דרך סודאן ועל המחיר הגבוה ששילמה הקהילה כדי להגיע ארצה. נכתבו גם מחקרים על תהליך הקליטה של הקהילה בארץ ועל המאבקים הציבוריים שניהלה.
התרומה הגדולה של הממואר שכתב ירדאי מתבטאת, בעיניי, בשני מישורים עיקריים – האחד חשיפת עלייתם על יהודים מאתיופיה בשנות השבעים המוקדמות, והשני – הכתיבה האישית של מי שהיה שם, כחלק מהאירוע עצמו ולא כמתבונן מהצד ובדיעבד.
כחוקרת, הכרתי את שמו של ירדאי ממסמכים וממכתבים שונים, וידעתי על מעורבותו במאבק למען עלייתם של יהודי אתיופיה. ממפגשים ומשיחות אישיות ידעתי גם כי הוא עלה בתחילת שנות השבעים וכי נרדף על ידי משרד הפנים בישראל. עד לקריאה בספר לא ידעתי כיצד התבצעה העלייה הזו וכמה אנשים אחרים הגיעו גם הם בדרך לא דרך ונאלצו להתמודד גם עם השלטונות בישראל.
אין ספק שההעלאה על הכתב של הזיכרונות הללו עוזרת להשלים עוד חתיכה בפאזל שהוא העלייה מאתיופיה. מהנערים של כפר בתיה בשנות החמישים ועד לעלייה דרך סודן בסוף שנות השבעים – נדמה שחלפו כעשרים שנה בלי אף עולה מאתיופיה. דרך ספרו של ירדאי אנחנו מבינים כי העלייה נמשכה גם באותן עשרים שנה – ב"טפטופים", תוך קשיים מרובים, אבל נמשכה.
הכתיבה של ירדאי היא אישית מאוד. הוא היה שם. המבט שלו מאפשר לנו לראות את בתי הכפר באתיופיה, את מפעל השחיטה בעיר הגדולה ואת האוכל המוגש בבית התה. הוא מאפשר לנו גם הצצה לתוך הקרביים של המאבק למען עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. דרך המילים של ירדאי אפשר לחוש את הערכה הרבה שהוא רוחש לתומכים ולפעילים במאבק (למשל, חזי עובדיה, גריינום ברגר, הווארד לנהוף, ברוך טגניה) וגם את הכעס כלפי מי, שלדעתו, לא תרמו ואף חיבלו במאבק זה.
הכעס הזה מופנה, למשל, כלפי יונה בוגלה שנחשב כאחד מגדולי מנהיגי הקהילה ומי שנאבק למען עלייתה לישראל. נקודת המבט הזו שמציב ירדאי הייתה, עבורי, חדשה ומערערת ואין ספק כי היא יכולה להוות נקודת מוצא למחקר חדש אודות העלייה מאתיופיה.
מתוך הקריאה בספר עולה תחושת גאווה גדולה של איש שהגשים את החלום שלו ושהצליח לעזור לעוד אנשים להגשים את החלומות שלהם. גאווה של מי שנאבק והצליח לנצח. ויש גם כאב גדול – כאב על מי שלא הצליחו להגיע לישראל וכאב על מחירים אישיים ששולמו. כאב על חוסר בהכרה – הכרה בתרבות וההיסטוריה החשובות של הקהילה וכאב על חוסר בהכרת תודה.
אמת מארץ תצמח מסיר את הלוט מעל פרק שלא דובר של העלייה האתיופית, משרטט את דמותם של פעילי העלייה ומציג מסכת ראיות ארכיוניות עשירה. ירדאי מצליח להמחיש את עוצמת החיבור בין חזון אישי לחזון לאומי, ואת המחיר שנדרש כדי להפוך חלום בן אלפיים שנה למציאות. זהו חיבור שיעניין את אנשי הקהילה ואת חוקרי הקהילה. הלוואי ויצליח לפרוץ את המעגלים הללו ולהגיע לקהל רחב יותר שיוכל, מתוך הקריאה, לנסח לעצמו שאלות על צדק ושוויון בחברה הישראלית היום.
במסכת אבות נכתב: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה" – אין ספק שירדאי לא בטל לא ממלאכת המאבק ולא ממלאכת שימור הזיכרון, אבל אין ספק שהמלאכה לא נגמרה – לא המאבק לשוויון והכרה ולא המאבק לשימור הזיכרון ולהנכחה שלו במרחב הציבורי הישראלי.
ד״ר חן טננבאום-דומנוביץ כתבה את הדוקטורט שלה בנושא: ״ציונות היא עיוורת צבעים״- השיח בדבר העלאתם של יהודי אתיופיה לישראל (1970-1985).