זה התחיל ברעש גדול מאוד, כמו של סופה מתקרבת. מיד לאחר מכן הבית התחיל לרקד מצד לצד, בזמן שאנחנו עושים את דרכנו, בבעתה, אל השדה שסמוך אליו. רעידת האדמה הגדולה – שידעו במשך עשרות שנים שתגיע בשל הרגישות הטקטונית של האזור – הגיעה.
כשהאדמה רועדת – אין אחיזה. אין לך דבר להישען עליו, היציבות הכי בסיסית שאנחנו לוקחים כמובנת מאליה, נעלמת בבת אחת.
כשהאדמה מפסיקה לרעוד, מתגלים ממדי האימה. בניינים שקרסו על משפחות שלמות, שכונות שהתמוטטו אל הנהר המזוהם, היסטוריה של מאות שנים שנמחקה ברגע. קטמנדו בת מזל, יחסית. מחוץ ומעבר לה מתפרשים מחוזות רבים ובהם כפרים ששוטחו לחלוטין, קהילות שלמות שהושמדו. בשבילי, הקושי הגדול ביותר בימים האחרונים היה לחוות את הסבל האיום של האנשים הללו, העם הזה, שאני כל כך אוהב ושעמו עבדתי בשנתיים האחרונות במסגרת ההתנדבות שלי בנפאל.
הנועם של הנפאלים והשקט הפנימי שלהם באים לידי ביטוי גם בימים שאחרי הרעש שהחריב את עולמם. הרחובות שקטים, למרות שהם מלאים בהמוני אדם שהתבקשו להישאר מחוץ לבתים המתמוטטים. אנשים עומדים בתורים מסודרים למשאיות המים המעטות שמצליחות בקושי רב להתגבר על הכבישים המשובשים.
נפאל תשתקם, כזו היא וכאלה הם בניה. צילום: SIM Central and South East Asia
***
נפאל היא המדינה הראשונה באסיה שפיתח קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בכל פעם שסיפרתי מהיכן אני, נתקלתי בחיוך, במילה משובשת בעברית או בסיפור על איזה קרוב רחוק שעובד כבר כמה שנים בשדה פלפלים בערבה.
זה שנתיים שאני מתגורר ועובד בנפאל, עם קבוצות של מתנדבים ישראלים ויהודים מכל העולם שרוצים לתרום מזמנם למקום המיוחד הזה ועוזרים בפיתוח קהילתי על ידי שיפור החינוך, החקלאות, התקשורת, הבריאות והצמחת מנהיגות מקומית. הארגון שבמסגרתו אני עובד, "תבל בצדק", פעיל יותר משמונה שנים במדינה. הפעילות שלנו מבקשת ליצור קבוצות של נשים, חקלאים, נוער ומורים המוכוונת ליצירת שינוי בתוך הקהילות. המטרה היא לתרום לקהילות עניות מתוך תחושה של אחריות, מתוך רצון בעולם טוב יותר, בתיקון עולם.
לפתע, העבודה ארוכת הטווח, הסבלנית והמשותפת לנפאלים ולפעילים בינלאומיים, קיבלה גוון אחר, בהול יותר – צורך עמוק להשתמש במערכת שנבנתה, במתנדבים שנמצאים כאן, למציאת פתרונות מידיים למצוקות הקיום הבסיסיות ביותר: מזון, מחסה, נחמה. כיום, כשכל אחד מהנפאלים שעבדו איתי איבד בן משפחה, בית, או שילוב של השניים – אני מרגיש שהנוכחות שלי חשובה מתמיד. המתנדבים שלי, שנמצאים בכפרים שבהם אנחנו עובדים, הביעו דאגה גדולה קודם כל לקהילות שבהן הם חיים ולמתנדבים הנפאלים שעובדים איתם – שמאז רעידת האדמה חיים בחוסר ודאות וחרדה לגורל משפחותיהם בעיר הבירה.
כשהאדמה מפסיקה לרעוד, מתגלים ממדי האימה. צילום: Krish Dulal Licensed under CC BY-SA 4.0
***
אתמול בלילה, כשהאדמה עוד רועדת וזועמת, הצלחתי סוף סוף להתקשר ממתחם השגרירות הישראלית אל האנשים שדואגים לי ואוהבים אותי בארץ. "למה אתה לא מגיע הביתה? יש מטוס של משרד החוץ שיוצא!", הם אמרו לי.
ניסיתי להסביר רגע לעצמי מדוע אני חושב שאנחנו מחויבים להישאר. אולי כישראלים שתמיד מתקבלים כאן בברכה, כיהודים שמאמינים בעולם טוב יותר, או סתם כבני אדם שלא יכולים להישאר אדישים לסבל. לקחתי נשימה עמוקה ועניתי שאנשים שאוהבים, משפחה, לא עוזבים בעת צרה.
נפאל תשתקם, כזו היא וכאלה הם בניה, אבל כעת הם זקוקים לכל מה שנוכל להציע להם. ולכן אני נשאר.
נבו שנער הוא מתנדב במסגרת "תבל בצדק", עמותה ישראלית ששואפת ליצור מנהיגות ישראלית/יהודית מעורבת בתיקון עולם ברמה המקומית וגלובלית. מתנדביה, המגיעים מישראל וקהילות יהודיות בעולם, עובדים עם קהילות מוחלשות בנפאל. תרומות לעבודת הארגון בנפאל באתר וכאן
