מחר כשאגיע למחלקה, כבר לא תהיה בה

עוברת על התיק שלך וכותבת לך מכתב שחרור.

בן 30. התפרק לחתיכות ממחלה-פיגוע-תאונה לפני 9 חודשים. הובהל למיון. הורדם, הונשם, נחתך, נותח, הודבק בחזרה לעצמו, נחבש. שכב בטיפול נמרץ חודשיים. הזדהם, כאב, דימם, נפתח מחדש, התייצב. הועבר לשיקום נשימתי לחודש. חזר לנשום עצמונית. הועבר למחלקתנו לפני כחצי שנה. בהגעתו אלינו היה מפורק במצב יציב, הוזן בצינור, עשה יציאות בחיתול, לא הלך ולא הסיע לבד כיסא גלגלים, לא דיבר.

מכתב תשובה ממי שהתפרקה לחתיכות לפני 14 חודשים / קסם ויינפלד 

ברוך הבא אלינו. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי אתך. היה ערב, הייתי בתורנות, קראו לי אליך כי אימא שלך דאגה שאתה לא נושם טוב. נכנסתי לחדר החשוך. היא החזיקה את הראש שלה בשתי ידיה, גופה חצי ישב על הספה המתקפלת וחצי נדרך לקום ולרוץ אליך, כולה בהיכון. שלושה חודשים בתזזית. אתה שכבת במיטה המתכווננת, נשמת בשקט. היה לך רק חצי ראש. הגולגולת שלך שכבה במקרר בבית חולים אחר. פקחת עיניים והסתכלת עלי. למרות שלא דיברת, המבט שלך היה חד. הלב שלי שמח, יש עם מי לעבוד בתוכך. הלב שלי גם נפתח, כי היו לך עיניים טובות. שאלתי את אימא מה קורה. היא ויתרה על מילים והתחילה לבכות, יותר עם עצמה מאשר אתנו. הסתכלתי עליך. רציתי לעזור.

נראית לי יציב. עשיתי את מה שלימדו אותי לעשות. החזקתי לך יד וליטפתי לך את המצח. ככה אני בודקת אם יש לך חום ואם אתה מחזיר לי לחיצת יד, בלי שתרגיש שעוד רופאה מחטטת בך. לא היה לך חום. נשמת בסדר גמור. החלטתי לדבר אתך בקול רם. שיערתי שכבר שלושה חודשים מדברים הרופאים מעליך עם ההורים, ולא אליך. ככה זה בתי חולים. גם אני לא מקפידה לפעמים. אמרתי לך שאתה בסדר גמור, ושאני רואה שאתה חזק. הוספתי, בקול רם כדי שאימא תשמע, שלא קל אחרי תקופה של ניטור צמוד עם מסכים וצפצופים שמעידים על דופק ונשימה, להתנתק מהמכונה ולסמוך על הגוף. אבל שבשביל זה אנחנו ביחד כאן עכשיו.

אימא הרימה את הראש וראתה אותי מלטפת את הראש שלך. חייכנו.

כחודש לאחר הגעתו למחלקתנו החל להניע את היד המשותקת. כחודשיים לאחר הגעתו נגמל ממשככי כאבים. הוחזרה הגולגולת למקומה בניתוח. לאחר כשלושה חודשים מהגעתו אלינו אמר את המילה הראשונה מאז פציעתו.

והרגע הזה, כשאחותך הקטנה תפסה אותי במסדרון ושאלה אותי אם תחיה ואיך תחיה. ואני שאלתי אותה איפה ההורים. היא רק בת 16, ואני לא יודעת מה הגבולות שהציבו לשיח אתה על מצבך. ואילו גבולות היית מציב אתה לו יכולת לדבר? ישבנו וביקשתי ממנה לספר לי מה עובר עליה. ואבא הגיע, והתמקדנו באתגר הגדול שעמד על הפרק באותה תקופה בשיקום – להחזיר אותך לאכול סטייקים. זה לא פשוט ללעוס את זה. שבוע אחרי זה אכלת אתם המבורגר. חצי דרך. ונלחמתי אתך על הביס הזה למרות שהייתי טבעונית.

והרגע הזה, שאמרת לי פעם ראשונה “די”. שנמאס לך. כמה שמחתי שאתה אומר די. אתה לא אומר הרבה, אבל אתה מצליח למצוא את המילה שמשקפת את המקום שבו אתה נמצא. וזה הרבה יותר ממה שחשבו שתצליח לעשות בשלב הזה. אני מדגישה בפניך את ה”בשלב הזה”. יש לי אמון מלא ביכולת שלך להמשיך ולהשתפר. ונראה לי שאתה צריך עירוי אמון מבחוץ.

כעת יציב, מתהלך, עצמאי בתפקודי יומיום, משתחרר להמשך טיפול בקהילה.

והרגע הזה, כשעברת לידי לפני כמה ימים בהליכה והערת לי בחיוך עדין שהשמנתי. ושאלתי אותך בחיוך, אתה חצוף כי אתה פגוע ראש או שאתה חצוף כי אתה חצוף מתמיד? וחיבקת אותי והמשכת ללכת. והסתכלתי עליך הולך, זקוף למרות שקצת צולע. ונזכרתי בפעם הראשונה שנפגשנו, במבט האילם שלך כשליטפתי לך את הראש.

אני כותבת לך מכתב שחרור, והוא בגוף שלישי ובלשון יבשה ומקצועית, ואין בו כלום ממה שעבר עליך, בשפה שגם תשרת אותך. אין בו התייחסות למה שעשה תאריך הפגיעה לתפיסת הזמן שלך. האם אתה חוגג כל שנה פציעולדת, מילה שלמדתי במחלקה? האם אתה מתאבל בתאריך הזה? האם הזמן חולף מהר יותר או לאט יותר מאז? אותו דבר? אני לא שואלת אותך במכתב, איך שינתה התלות בזולת והפגיעות שהפכה בין רגע לכל כך מוחשית עבורך, את היחס שלך לחיים, לאנשים, לעצמך. איך היא שינתה את היחס שלך למילים שכתובות פה עליך, על הפציעות שלך, על הלקויות שמפורטות במלים שלי פה. במכתב השחרור שלך לא מפורטות נקודות חוסן וחולשה. לא כתוב כמה נלחמו המשפחה והחברים ביחד אתך. כמה האהבה שלך לספורט הועילה לך בעבודה הסיזיפית באולם הפיזיותרפיה. לא כתובות בו נקודות השבירה, לא כתוב בו על המחשבות שחשבת בזמן שטיפלנו בך בתרופות נוגדות דיכאון. לא כתובות בו ההצלחות הקטנות והגדולות. לא מצוינות בו תכונות האופי החזקות שלך. ולא כתוב בו על הפחדים שלך.

ואני יודעת שהשחרור מפחיד אותך. וגם את ההורים, שנלחמו שתקבל עוד זמן. זה מוקדם מדי. הוא מכיר פה את הצוות, הם מכירים אותו. זה טיפול אינטנסיבי יותר מזה שיקבל מחוץ למחלקה. הוא זקוק לזה. הוא עוד לא חזר לעצמו. לא כתובה בו השיחה שניהלנו חזור ונהל בחודש האחרון. החיים האמתיים קורים מחוץ לכוך השיקומי. השיקום האמתי קורה במפגש אתם. יש בך מספיק יכולות וכוחות ובריאות כדי להמשיך הלאה, גם מאתנו צריך להיגמל. אני רוצה שתחזור לדייטים, ותבחן אופציות תעסוקה ולימודים, ותאמין שיש בך כוחות למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם התסכול של המוגבלויות החדשות עמן אתה מתמודד. אין אדם בלי מגבלות בעולם. יש אדם שמתקשה להיפרד מההיצמדות אליהן במקום לצאת אתן לדרך.

אני כותבת לך מכתב שחרור, ואתה מופיע בו בתור השליח שיעביר אותו לרופא המשפחה, המלים עליך מכוונות בכלל אליו. לא כתוב בו שאני מצטערת שאני לא יכולה לעזור יותר. שהלוואי שהייתה לי דרך לתקן את כל מה שנשבר, לא כתוב בו שעם השנים למדתי גם על המגבלות שלי. שהבנתי, שלתקן את כל מה שנשבר, זה לא מה שרופאים עושים. ועם המגבלה הזו אני יוצאת כל יום לדרך במחלקה. אני מחפשת את הדרכים שלי להתמודד עם אוזלת היד הזו. ובשבילך יכולתי להיות הרופאה שמחזיקה לך ידיים. ושבבוא הזמן, גם משחררת אותן.

משתחרר בהמלצות הבאות: המשך מעקב רופא מטפל, המשך טיפול שיקומי אמבולטורי, המשך טיפול תרופתי רצ”ב, מוזמן לביקורת עוד חודשיים.

מוזר. מחר כשאגיע למחלקה, כבר לא תהיה בה. בוא לביקורת, וספר לי שם ששכחת כבר איך היה להיות מאושפז, ששכחת כמה חשבת שלא תוכל להסתדר בלעדינו. אתה לא הראשון שמשתחרר ככה מהמחלקה, מפחד ואז מופתע לטובה. החיים טובים יותר בחוץ, כשמעזים ונחים לפי הזמנים שלך, ולא של חילופי המשמרות של הצוות הסיעודי. לך ותשכח את רוב מה שעברת שהיינו עדים לו, שהיינו אתך בו – בהוראה רפואית. רק פינה קטנה בלב, תשאיר לאמונה – שתמיד אפשר למצוא אנשים שמסתכלים בעיניים ומחזיקים ידיים, כשצריך. ושאתה יכול על העולם הזה.

אני כותבת לך מכתב שחרור.

ולא כתוב בו, שאני מאמינה בך. ולא כתוב בו, שאני דואגת לך. ולא כתוב בו, שלמדתי ממך.

ולא כתוב שם, שנשארת לי בלב.

מחזיקה לך אצבעות,

הרופאה שלך.